האדם עומד מול החכמה בשתי גישות מנוגדות, הקובעות אם יזכה בה או יישאר ריקם. מצד אחד ניצב אדם קל דעת המבקש להחכים אך נכשל, ומנגד ניצב האדם המעמיק, שעבורו קניית הדעת היא תהליך טבעי ופשוט.
הפרשנים מציגים דמויות שונות לאותו לֵץ. יש המגדירים אותו כאדם קל דעת שאינו מעוניין להתאמץ [ביאור שטיינזלץ], או כמי שמבזבז את זמנו בשיחות בטלות ובסיפורי עבר חסרי תועלת, במקום לבסס הקדמות ראויות ללמידה [עמנואל הרומי]. גישה אחרת רואה בו אדם המקנא בכבודם של החכמים ומתאווה למעמדם, אך חסר רצון פנימי ואמיתי לחכמה עצמה, שכן תאוותיו השליליות עדיין שולטות בו [אמרי דעת]. מנגד, יש המזהים את הלץ דווקא עם תלמיד חכם שהתרשל, התבטל מלימודו ופנה לליצנות [אלשיך]. בהיבט הפילוסופי, הלץ מתואר כמי שלועג לחוקי החכמה משום שהם דורשים קבלה בענווה ובאמונה, ואינם ניתנים להוכחה שכלית ישירה [מלבי"ם].
כאשר אותו לץ בִּקֶּשׁ, כלומר חיפש וניסה ללמוד חָכְמָה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], התוצאה היא וָאָיִן – הוא אינו מוצא דבר. הסיבות לכישלונו מגוונות: לבו אטום [מצודת דוד], והתעסקותו המתמדת בליצנות מונעת ממנו לקלוט את החכמה [אבן עזרא]. מאחר שלא הכין את הרקע הלימודי הנדרש, הוא נותר ריק [עמנואל הרומי], ומכיוון שסירב לקבל את יסודות החכמה באמונה, דרכו חסומה [מלבי"ם]. פירוש נוסף למילה וָאָיִן הוא שהלץ מנסה לערבב את החכמה עם "דברים של אין" והבל, ולכן חכמתו אינה מתקיימת [עמנואל הרומי]. בסופו של דבר, בשעה שהוא באמת זקוק לחכמה, הוא מגלה שהיא איננה בלבו [רש"י], שכן הבטלה וההתרחקות מהלימוד הביאו לשכחתה [אלשיך].
לעומתו, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. לאדם הנבון קל ופשוט לקנות דעת ולזכור אותה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. קלות זו נובעת מהרגלו הקבוע בלימוד [מצודת דוד], ומהעובדה שרכש מראש חכמות יסוד המחדדות את השכל ומשמשות כסולם לעלייה אל שאר החכמות [עמנואל הרומי]. הנבון מקבל תחילה את חוקי החכמה, ומתוכם הוא מסיק ומבין דבר מתוך דבר עד שהוא מגיע לידיעה ברורה בקלות [מלבי"ם]. טבעו ומידותיו מוכנים מראש לקבלת החכמה, והנאתו העמוקה מהלימוד גורמת לכך שאינו מרגיש כלל בטורח [אמרי דעת]. מתוך נתוני פתיחה אלו, הוא מסוגל להעמיק בנקל אפילו בעניינים הרוחניים הנסתרים ביותר, כמו ידיעת מהותם של מלאכי השרת [רלב"ג].