משלי, פרק י״ד, פסוק ו׳

אדם קל דעת, המבזבז את זמנו בהבלים, מתאווה לכבוד או לועג ליסודות האמונה, נחשב לֵץ אשר בִּקֶּשׁ וניסה ללמוד חׇכְמָה אך נכשל. מכיוון שלבו אטום, הוא נמנע ממאמץ או שזלזל בהכנה הראויה ללמידה, התוצאה היא וָאָיִן, כלומר הוא אינו מוצא דבר והחכמה אינה מתקיימת בו. לעומתו, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל, שכן לאדם המעמיק פשוט לקנות דעת ולזכור אותה בזכות הרגלו הקבוע בלימוד, מידותיו הטובות ורכישת יסודות המשמשים לו כסולם. מתוך קבלת חוקי החכמה, הוא מסיק דבר מתוך דבר ללא תחושת טורח ומסוגל להבין בקלות אף עניינים רוחניים נסתרים.