משלי, פרק י״ד, פסוק ל״ה

אהדתו ונחת רוחו של המנהיג, שהם רְצוֹן־מֶלֶךְ, נתונים תמיד לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל, שהוא משרת נבון וזריז הפועל מתוך הבנת התכלית. לעומת זאת, וְעֶבְרָתוֹ, כלומר כעסו העוצמתי של המלך, מופנית כלפי משרת מֵבִישׁ, אדם רשלן וסכל שגורם לזעם המלך להתפשט ולפגוע גם בחפים מפשע. חוקיות זו, שבה התנהגות היחיד משפיעה על הציבור כולו, משתקפת גם ביחסים שבין ה' לאדם, כאשר מעשה טוב מעורר רצון ומעשה רע מעורר כעס אלוהי על העולם. באופן סמלי, דינמיקה זו מתקיימת גם בתוך נפש האדם פנימה, כאשר השכל מתקשה להנהיג גוף הנוטה לתאוות, אך מצליח בכך בקלות כאשר הגוף ממושמע ופועל כמשרת נבון.