היחסים החברתיים בין אדם לחברו משקפים באופן ישיר את יחסו של האדם אל האלוהים. על פי הפסוק, צדק חברתי ועזרה לזולת אינם רק עניינים מוסריים בין בני אדם, אלא מהווים עדות עמוקה לאמונתו של האדם ולכבוד שהוא רוחש לבורא עולם.
הפסוק מבחין בין שני מצבים חברתיים של עוני: הדל הוא אדם עני שעובד למחייתו, אך חשוף לניצול, לקיפוח ולגזלת שכרו, בעוד האביון הוא אדם חסר כול, שאינו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו ונסמך לחלוטין על צדקה ומתנות חינם [מלבי"ם]. המילה חרף משמעותה גידוף, ביזוי ועלבון [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמי שעֹשֵׁק דָּל אינו פוגע רק באדם החלש, אלא מחרף ומבזה את ה' שיצר אותו. ביזוי זה נובע מכמה סיבות: ראשית, העושק מנצל את חולשת העני מתוך מחשבה כופרת שה' אינו מסוגל או אינו מעוניין להגן על החלשים ולהצילם מידו [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד]. שנית, במעשיו האכזריים העושק עלול להביא את העני לידי ייאוש ולגרום לו להטיח דברים כלפי מעלה [אלשיך]. בנוסף, מניעת שכר מן העובד מציגה את ה' כביכול כבורא אכזר שיצר נבראים מבלי להכין עבורם את מזונם ואת היכולת להתקיים, ובכך יש חרפה גדולה לטובו האלוהי [מלבי"ם].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן, מלמד כי הדרך להעניק כבוד לה' היא דרך הענקת חסד לעני. מכיוון שה' איננו זקוק למתנות בשר ודם, הכבוד כלפיו מתבטא בנתינה לאביון שזקוק להן [ביאור שטיינזלץ]. האדם החונן את האביון פועל כשליחו הנאמן של המקום, ומוכיח שה' ברא עשירים ועניים בדיוק לשם מטרה זו – כדי שהעשיר יקיים את מצוות הצדקה וישלים את החסד בעולם [אלשיך, מלבי"ם]. נתינה זו נעשית מתוך אהבת ה' בלבד, שהרי האביון אינו יכול להשיב לעשיר גמול על מתנתו [רלב"ג, עמנואל הרומי].
את המערכת החברתית הזו ניתן לדמות לפעולתו של גוף האדם: ה' מפקיד את השפע בידי העשיר, ממש כשם שהלב מקבל אליו את הדם. תפקיד הלב אינו לשמור את החיות לעצמו, אלא להזרימה לכל שאר האיברים הדלים שאין להם דם משל עצמם. כאשר העשיר מחלק את הונו, הוא אינו נותן משלו, אלא מעביר את חלקם של העניים שהופקד בידו, ובכך הוא מכבד את המבנה האורגני והמאוחד שה' יצר בעמו [אלשיך].
לצד הפירוש החברתי, קיימת גישה אלגורית ופסיכולוגית הרואה בפסוק תיאור של מאבק פנימי בתוך האדם. הדל מסמל את החלק השכלי והרוחני שבנפש. אדם ש"עושק" את שכלו, מונע ממנו חכמה ונכנע ליצריו החומריים, מחרף את ה' שציווה עליו להשליט את השכל על הגוף. לפי קו מחשבה זה, המילים עֹשֵׂהוּ ומְכַבְּדוֹ יכולות להתפרש כמוסבות על האדם עצמו: מי שעושק את שכלו מבזה את העצמות שלו ואת צלם האנוש שבו, ומי שחונן ומטפח את החלק השכלי – מביא כבוד לעצמו [עמנואל הרומי, אמרי דעת].