יצא לכם פעם לשים לב שלפעמים דווקא האנשים שיודעים הכי הרבה הם שקטים ורגועים, ואילו מי שיודע רק קצת עושה המון רעש?
כאשר אדם הוא באמת חכם ומבין דברים לעומק, הוא לא מרגיש צורך להשוויץ או להתגאות בזה. המילים בְּלֵב נָבוֹן מתארות אדם כזה, שהחכמה נמצאת ממש בתוך הלב שלו וממלאת אותו. המילה תָּנוּחַ מלמדת אותנו שהחכמה נמצאת אצלו בשקט, בשלווה וברוגע. הוא לומד כי הוא באמת רוצה לדעת, ולא כדי שכולם יראו כמה הוא חכם.
לעומת זאת, אצל מי שאינו חכם, הדברים נראים אחרת לגמרי. המילים וּבְקֶרֶב כְּסִילִים מתארות אנשים שהחכמה לא באמת שולטת בלב שלהם. כשהם כבר מצליחים ללמוד משהו קטן, המילה תִּוָּדֵעַ מסבירה שהם מיד ממהרים להודיע ולפרסם את זה לכל עבר. בגלל שיש להם רק מעט חכמה, היא בולטת ועושה הרבה רעש. זה ממש כמו לקחת כד ריק לגמרי, לזרוק לתוכו מטבע אחד קטן ולנער. המטבע הבודד יעשה רעש חזק מאוד, בעוד שכד שמלא עד הסוף במטבעות יישאר שקט.