הבחירה בין אמת לשקר אינה רק שאלה מוסרית, אלא החלטה הקובעת באיזה עולם אדם בוחר לחיות, עולם של אור בהיר או של אפלה מסבכת. רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה עוסק באנשים הסוטים מדרך האמת והאמונה, ומאמצים במקומם שקרים ואמונות פסולות. בעוד החכמה והאמת נמשלות לאור, השקר נמשל לחושך [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
כדי להבין את עומק הפסוק, יש לעמוד על ההבדל בין המילים. המילה בדרכי גזורה מן המילה דרך, המתארת את דרך המלך, השדרה הראשית והגדולה העוברת מעיר לעיר, ואילו ארחות הם השבילים המסתעפים מן הדרך הראשית אל הכפרים שבצדדים [מלבי"ם]. בתורת ה' ובמידות הטובות, לא רק הדרך הראשית היא ישרה, אלא גם כל האורחות המסתעפים ממנה. לדוגמה, ממידת הרחמנות הכללית מסתעפים שבילים רבים של מעשים טובים כגון מתן צדקה והלוואת חסד, וכולם ישרים ומוארים. לעומת זאת, בעולם הרשע והאמונות הפסולות, לא רק השבילים הפרטיים חשוכים, אלא הדרך הראשית כולה היא חושך מוחלט, שכן היא מנוגדת לחכמה שהיא אור הלבבות [מלבי"ם, אמרי דעת].
מדוע, אם כן, בוחרים אותם אנשים, העוזבים את האמת, לסטות ממסלולם? לעיתים אדם מפתה את עצמו לחשוב שאין פסול בכיפוף קל של האמת לטובת הצלחה בעסקיו. בעיניו, ארחות יֹשֶׁר נראים צרים ודוחקים, והוא מעדיף לצעוד בדרך השקר שנראית לו רחבה ונוחה. אך המציאות מוכיחה כי לשקר אין רגליים. אדם שבוחר לשקר ימצא את עצמו נאלץ לבדות שקרים נוספים כדי לחפות על השקר הראשון, וכך הדרך הרחבה שבחר הופכת במהרה למסלול מסובך ומלא במחשכים. בסופו של דבר, מתברר כי אין מסלול בטוח וטוב יותר מדרך האמת [אלשיך].