ההתמכרות לפיתויים, בין אם מדובר בתאוות גופניות ובין אם בדעות של כפירה, מובילה את האדם למצב של כליאה רוחנית ופיזית. אדם השוקע בעולמות אלו מוצא את עצמו נבלע בתוך החוויה, באופן שמונע ממנו להיחלץ ולשוב למסלול תקין.
המילים כׇּל־בָּאֶיהָ מתייחסות לאנשים הבאים אל אותה אישה זרה או אל ביתה [אבן עזרא, שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקביעה כי הם לֹא יְשׁוּבוּן מתארת את הקושי העצום לחזור בתשובה ולפרוש מן החטא לאחר שהאדם התרגל אליו. היצר ממשיך להתחזק ולשלוט באדם, וקשה לו מאוד לעזוב את דרכו הרעה. מעבר לכך, ההימשכות לתאוות יוצרת סכנה תפיסתית: כדי שלא להגביל את תאוותיו, האדם נוטה לעוות את שכלו ולאמץ דעות כוזבות, כגון הכחשת השגחת ה' וביטול האמונה בשכר ועונש. כפירה זו משחיתה את השכל לחלוטין ומונעת כל אפשרות של חזרה לדת ולאמונה [רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים מילים אלו כפשוטן על מוות פיזי: הבאים אל ביתה ימותו, ומן המוות אין דרך חזרה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
בעקבות ההישאבות העמוקה לחטא, החוטאים וְלֹא־יַשִּׂיגוּ עוד אׇרְחוֹת חַיִּים. השקיעה המוחלטת בתענוגות החומר מונעת מן האדם לעסוק בחכמה, שהיא הדרך האמיתית לחיים [רלב"ג, אמרי דעת]. יתרה מכך, הפגיעה אינה מסתכמת בעולם הזה בלבד. הפרשנים מסכימים כי ארחות החיים מכוונים לחיי הנפש ולעולם הבא. הטומאה והחטא נדבקים באדם ללא הרפה גם לאחר מותו, והוא מאבד את זכותו לחיי נצח ונידון לאובדן רוחני [אבן עזרא, עמנואל הרומי, אמרי דעת, אלשיך].