לאחר הקריאה הפומבית והכללית של החכמה בפרק הקודם, הפסוק משנה את גישתו ופונה באופן אישי, אינטימי וישיר אל היחיד, כדי להדריכו בדרך התורה והמצוות [אלשיך, ראשון לציון]. הדובר, המשמש כאב או כמורה דרך, ממריץ את התלמיד לקנות מוסר [שטיינזלץ], ומציב בפניו תנאי ראשוני שיוביל אותו בסופו של דבר להשגת חכמה והבנה עמוקה [אבן עזרא, רלב"ג].
פתיחת הפסוק במילה בְּנִי אינה רק תיאור מצב, אלא ביטוי של תנאי: האדם ייחשב לבנו של ה' או של החכם רק בתנאי שייקח ויקבל את אמריו [רש"י, מצודת דוד, ראשון לציון]. מנגד, יש המזהים בפנייה זו ביטוי לאהבה ולקבלה מיידית; כאשר אדם מחליט לשוב בתשובה ולקבל עליו עול תורה, הוא זוכה מיד למעמד של "בן", עוד בטרם השלים את התהליך, ומשם הוא מודרך להתקדם צעד אחר צעד מבלי לקפוץ למדרגות גבוהות מדי בבת אחת [חומת אנך].
הפסוק מחלק את ההדרכה לשתי פעולות שונות: "לקיחת אמרים" ו"הצפנת מצוות". המילה תִּקַּח משמעותה קבלה רצונית של הדברים אל הלב [שטיינזלץ, עמנואל הרומי], בדומה לאדם הרוכש דבר יקר ערך [ראשון לציון]. לעומת זאת, הפעולה תִּצְפֹּן משמעותה לשמור את הדברים היטב בלב כדי להגן עליהם מפני שכחה [מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי, שטיינזלץ], או לאגור אותם כפי שאדם שומר אוצר, מתוך ידיעה שהמצוות צפונות ושמורות לאדם כדי להעניק לו שכר בעתיד [אמרי דעת].
הפרשנים מציגים מספר גישות מרתקות כדי להסביר את ההבדל המהותי שבין אֲמָרָי לבין מִצְוֹתַי:
גישה אחת רואה בכך חלוקה בין לימוד למעשה. "אמרים" הם דברי התורה והלימוד, ואילו "מצוות" הן הקיום המעשי. מטרת לקיחת האמרים היא להביא את האדם לידי מעשה, כך שהמצוות יישמרו אצלו [אלשיך, ראשון לציון].
גישה שניה מבחינה בין סוגי ההוראות. "אמרים" הם דברי מוסר, אמונות ודעות שהאדם מקבל על עצמו מתוך הבנה והסכמה, ולכן מתאימה להם לשון "לקיחה". לעומת זאת, "מצוות" הן גזירות וציוויים מוחלטים של אדון או אב המחייבים את האדם גם ללא הבנה, ולכן יש "להצפין" ולשמור אותם בקפדנות [מלבי"ם, ראשון לציון].
גישה שלישית מסבירה כי חכמת התורה ("אמרים") היא אינסופית ודורשת מהאדם לפעול אקטיבית ו"לקחת" אותה מאחרים, בעוד שהמעשים עצמם ("מצוות") הם בגדר דברים הידועים לאדם, ועליו רק לשמור ולהצפין אותם אצלו [ראשון לציון].
ברובד נוסף וייחודי, יש המפרשים כי הפסוק רומז לשני חלקי התורה. אֲמָרָי מכוונים לתורה שבכתב, ואילו וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן מכוונים לתורה שבעל פה, שהיא צפונה, נסתרת וייחודית לעם ישראל בלבד. שמירת שני חלקי התורה היא זו שמעניקה לישראל את ההיכר המובהק להיותם בנים לה', בדומה לבן מלך הלובש את בגדי המלכות של אביו כדי שהכל יזהו את מעמדו [בית הלוי].