רכישת דעת דורשת מהאדם מאמץ כפול, המשלב קבלה חיצונית יחד עם עיבוד פנימי עמוק. התהליך מתחיל בשמיעה פעילה ומתפתח לכדי התבוננות שכלית.
הקריאה לְהַקְשִׁ֣יב משמעותה לכוון את העצמי כדי לשמוע, והמילה תַּטֶּ֥ה פירושה להפנות [ביאור שטיינזלץ]. ההנחיה היא להפנות את האוזן לדברי החכמים [מצודת דוד], כאשר הכוונה המרכזית היא לעסוק בלימוד התורה [רש"י]. גם אם האדם אינו מורגל בלימוד או חושש שאין בכוחו להבין את הדברים הנלמדים, עליו לעשות את הבחירה הראשונית ולהאזין. עצם ההקשבה לחכמה היא זו שתכין את הלב ותוביל אותו אל ההבנה [אלשיך]. תהליך זה דורש התנתקות מסוימת, שכן על האדם להסיר את לבו מתאוות העולם ולהפנות אותו אל דרך ההשכלה [עמנואל הרומי].
הפרשנים מצביעים על הבחנה מהותית בין המושגים בפסוק, ומסבירים מדוע החכמה מקושרת לאוזן והתבונה ללב. החָכְמָה מייצגת ידע מעשי, מידות או ידיעות כלליות, שאותן האדם אינו יכול להמציא מדעתו אלא עליו לקבלן במסורת מפי חכמים. לכן, היא מיוחסת לאׇזְנֶ֑ךָ, שהיא כלי הקליטה שבו נבחנים הדברים בתחילה. לעומת זאת, התְּבוּנָה מתייחסת לענייני אמונות, דעות והיכולת השכלית להבחין בין אמת לשקר. הבנה זו נובעת מתוך שכלו של האדם עצמו, ולכן היא מיוחסת ללִ֝בְּךָ֗, הנחשב לאיבר הראשי שבו מצטיירים העניינים השכליים [מלבי"ם, אמרי דעת]. מתוך כך עולה סדר פעולות ברור: תחילה יש להשתמש באוזן כדי ללמוד ולקלוט את החכמה מאחרים, ורק לאחר מכן ניתן להפנות את הלב כדי לחקור, להסיק מסקנות ולהגיע לתבונה עצמאית [רלב"ג, אמרי דעת].