מערכות יחסים, קרובות ואוהבות ככל שיהיו, דורשות מינון נכון ומרחב מחיה. אדם עלול לחשוב שקרבה מתמדת מחזקת את הקשר, אך לעיתים דווקא המינון העודף הוא זה שמוביל לריחוק ולמיאוס.
ההוראה הֹקַר נגזרת מהמילה יקר; כלומר, עשה את רגליך יקרות ונדירות, והימנע מלבקר או לשהות יתר על המידה בבית חברך [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. המילה יִשְׂבָּעֲךָ משמעותה "ישבע ממך", שכן טבע האדם הוא להעריך ולרצות את מה שהוא רואה לפרקים, ולקוץ בדבר תדיר מדי [עמנואל הרומי, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי פסוק זה ממשיך את הרעיון של הפסוק הקודם, העוסק באכילת דבש. כשם שדבש הוא מתוק וערב לחיך, אך אכילה מופרזת ממנו גורמת לדחייה ולהקאה, כך גם חברות טובה. גם אם החבר מקבל אותך בסבר פנים יפות ואתה חביב עליו כדבש, ביקור יומיומי ושחיקת הגבולות יובילו בסופו של דבר לכך שהוא ישבע מנוכחותך, ותסור אהבתו ממך [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לרובד החברתי, הפסוק טומן בחובו משמעויות עמוקות הנוגעות לנפש האדם ולעבודת הבורא. גישה אחת רואה במילה רֵעֶךָ רמז לשכל ולחיפוש אחר החכמה. לפי קו מחשבה זה, הפסוק מזהיר את האדם שלא להטריד את שכלו בעיונים פילוסופיים או בלימוד אינטנסיבי ללא הפוגה. כשם שהגוף מתעייף ממאמץ יתר, כך גם השכל עלול להישחק מרוב טורח, והעומס יוביל לקושי בהבנה ואף למיאוס ולבוז כלפי החכמה עצמה [רלב"ג, עמנואל הרומי].
גישה פרשנית נוספת מזהה את ה"רע" ככינוי לה', ואת "ביתו" כבית המקדש או כעולם הזה. על פי המדרש, הפסוק מזהיר את האדם שלא להתרגל לחטוא מתוך מחשבה שיוכל תמיד להביא קורבנות לבית ה' כדי לכפר על מעשיו. הבאת קורבנות תדירה על חטאים חוזרים ונשנים נמשלת להאבסה מיותרת, שמעוררת דחייה [רש"י, מלבי"ם].
מזווית רחבה יותר, "בית הרע" מסמל את העולם החומרי כולו, השייך לה'. הדבש מסמל את תענוגות העולם – עושר, מעמד והנאות חומריות – שהם בגדר מותרות ולא עיקר. האדם נקרא שלא לתקוע את רגליו ולהשתקע יתר על המידה בעולם הזה, שהוא רק בבחינת אכסניה זמנית. מי ששוקע ברדיפה אחר מותרות במקום להכין את עצמו לעולם הבא, נחשב כמי שפולש לגבול לא לו. בסופו של דבר, ה' יקוץ בו וישנא את התנהגותו, כשם שהגוף מקיא את עודפי המתיקות שהועמסו עליו [אלשיך].