הפסוק משרטט תמונה חיה של ציפיות נכזבות, ומשווה בין תופעות טבע המבטיחות גשם אך מכזבות, לבין אדם המפזר הבטחות שווא. רוב הפרשנים מסכימים כי הדימוי המרכזי עוסק באכזבה העמוקה הנגרמת מציפיית שווא, וכי דיבור מסוג זה הוא מגונה ביותר [רלב"ג].
המילה נְשִׂיאִים מתפרשת כעננים, והם נקראים כך משום שהם מנשאים את עצמם כלפי מעלה או נישאים מקצה הארץ על ידי הרוח [מצודת ציון, אבן עזרא]. ברובד הפיזיקלי, מדובר באדים העולים מן הארץ ומתרוממים לגובה רב [עמנואל הרומי]. כאשר מופיעים עננים אלו יחד עם רוח, הם מעוררים בקרב הרואים ציפייה ותקווה לירידת משקעים. אולם, כאשר לבסוף וְגֶשֶׁם אָיִן, האכזבה קשה.
כך בדיוק פועל אִישׁ מִתְהַלֵּל, כלומר אדם המשתבח ומתפאר בעצמו [מצודת ציון], שייתן בְּמַתַּת, שהיא מתנה או תרומה. כאשר הבטחתו מתבררת כהבטחת שָׁקֶר, הוא גורם למפח נפש. הגישה המרכזית מדגישה את הצער הפסיכולוגי הנגרם למצפים: כשם שחקלאים מייחלים למטר וכואבים כשהוא איננו, כך עניים הממתינים לתרומה שהובטחה להם על ידי אדם רברבן, חווים צער רב ועיניהם כלות לשווא [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים מציעים סיבות שונות לאי-קיום ההבטחה. יש המסבירים כי לאדם זה פשוט אין מאומה לתת, והוא משקר ומכזב ביודעין [אבן עזרא]. לעומת זאת, יש המשתמשים במוטיב הרוח שבפסוק כדי להסביר את השינוי בכוונת הנותן: כשם שהרוח מפזרת את העננים לפני שהספיקו להוריד גשם, כך עוברת "רוח" על האדם המבטיח, הוא משנה את דעתו ונמנע מלתת [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
מעבר לפירוש החברתי הקלאסי, ישנן גישות נוספות להבנת ההשלכות של התנהגות זו. בהקשר המדיני, הפסוק משמש כאזהרה לאדם הבא לבקש טובה ממלך או שר. אין לבוא בידיים ריקות תוך פיזור הבטחות ריקות למתנות עתידיות, שכן הבטחות שווא אלו לא ימלאו את רצון השליט ורק יגרמו לו למנוע את טובו ממבקש הבקשה [אלשיך]. בהקשר הרוחני, הבטחת שווא לתת צדקה גוררת אחריה עונש של מידה כנגד מידה מאת ה', כך שבגלל התנהגות זו הגשמים אכן נעצרים בפועל [מלבי"ם].