מראהו של אדם צדיק הנכנע וקורס בפני אדם רשע הוא מחזה מכאיב וצורם, הדומה להשחתתו של מקור מים חיים וצלולים. הפסוק משתמש בדימוי כפול: מַעְיָן נִרְפָּשׂ, כלומר מעיין שמימיו נעכרו והתלכלכו לאחר שנרמסו ונדרכו ברגליים, ומָקוֹר מָשְׁחָת, שהוא מקור מים שנפגם ונהרס, כדי לתאר את הצַּדִּיק שמָט, כלומר נוטה, מתמוטט ונכנע.
הפרשנים מסכימים כי הצדיק בטבעו משול למעיין נובע; הוא מפרנס את סביבתו בצדקותיו, ופיו הוא מקור של חוכמה ומוסר המרווה את צמאונם של בני האדם. אולם, כאשר הוא מתמוטט לפני הרשע, מתרחש שבר עמוק שניתן להבינו בכמה מישורים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת באובדן ההשפעה החינוכית והרוחנית. כאשר הרשע משפיל את הצדיק ומתגבר עליו, הודו של הצדיק מושחת. בעקבות זאת, אנשים נרתעים מללכת בדרכו ומפסיקים לבקש תורה מפיו, בטענה שאם צדקתו לא הועילה לו עצמו, קל וחומר שלא תועיל לאחרים [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי].
מנגד, יש המפרשים את הנפילה לא כתבוסה חיצונית, אלא ככישלון מוסרי. ההתמוטטות מתרחשת כאשר הצדיק ירא להוכיח את הרשע על פניו. שתיקה ופחדנות אלו הופכים את הצדיק לשנוא ודוחה, ממש כמו מעיין עכור [רש"י].
בניתוח מעמיק של כפל הלשון בפסוק, יש המבחינים בין ה"מעיין", שהוא השפע, העושר והפרנסה החיצוניים, לבין ה"מקור", שהוא הביטחון העמוק בה'. כאשר צדיק חווה משבר רגיל, רק "מעיינו" החיצוני נפגע. אך כאשר הוא נופל דווקא לפני רשע, נשחת גם ה"מקור", שכן הדבר גורם לאנשים להטיל ספק בהשגחה האלוהית ולתמוה מדוע ה' מחריש כאשר רשע בולע צדיק [מלבי"ם].
כדי ליישב את שאלת ההשגחה ולהסביר מדוע בכלל צדיק נופל לפני רשע, יש המציעים כי הפגם טמון בשורשיו של הצדיק. ייתכן שה"מקור" שלו, כלומר אביו או אמו, היה נגוע בחטא או בלכלוך בעת הורתו, וזו הסיבה הפנימית למפלתו, ולכן אין לתמוה על הנהגת ה' [אלשיך].
ברובד אלגורי ופסיכולוגי, המאבק בפסוק מתאר התמודדות פנימית בתוך נפש האדם. ה"צדיק" מסמל את הכוח השכלי והאלוהי, ואילו ה"רשע" הוא יצר התאווה. כאשר האדם משעבד את שכלו ליצריו, השכל מתמוטט ואינו ממלא את ייעודו לשמש כנחל נובע של חכמה, ובכך הוא הופך למעין נרפש ומקור משחת [עמנואל הרומי].