ניסיון לשמח אדם השרוי בצער באמצעות אמצעים חיצוניים שאינם תואמים את מצבו הנפשי, עלול להתגלות כפעולה חסרת תועלת ואף הרסנית. שלמה המלך ממחיש רעיון זה באמצעות שתי תמונות ציוריות של חוסר התאמה.
הדימוי הראשון, מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, זכה לשני כיווני פירוש מרכזיים. קבוצה אחת של פרשנים מבארת את המילה מַעֲדֶה מלשון הסרה, כלומר אדם הפושט את בגדיו ביום קור, או לחלופין לובש בגד בלוי וקרוע שאינו מחמם כלל [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. לעומתם, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון עדי ותכשיט. לפי פירוש זה, מדובר באדם הלובש ביום חורף קר בגדים דקים ומקושטים; בגדים אלו אמנם יפים למראה, אך אין בהם שום תועלת כדי להגן על הגוף מפני הצינה [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם, מצודות].
הדימוי השני, חֹמֶץ עַל נָתֶר, מתאר תגובה הרסנית. נָתֶר הוא סוג של אדמה רכה ששימשה כחומר ניקוי וכבסיס לסבון, או ליצירת כלי חרס עדינים [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי שפיכת חומץ על הנתר יוצרת תגובה מזיקה: החומץ ממסמס את האדמה, מבטל את פעולת הניקוי, וגורם לנתר להעלות סדקים מבחוץ ולהתפורר מבפנים [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
שני דימויים אלו משמשים כמשל לאדם השָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע, כאשר לֶב רָע מפורש כאדם בעל לב נשבר, עצוב ואומלל [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמעת שירי שמחה לאדם השרוי באבל וביגון אינה מועילה, אלא רק מכעיסה, מכבידה ומרעה את מצבו. גם אם האדם העצוב ינסה לחייך כלפי חוץ כדי לרצות את סביבתו, בתוך תוכו הוא ירגיש מחנק וצער גובר, בדומה לנתר התוסס ונמס מבפנים [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם]. מתוך כך, יש שלקחו את הפסוק למישור הרוחני ודרשו אותו על מי שמלמד תורה לתלמיד רשע שאינו מוכן לקבלה, או על מי שמנסה לפייס את יצר הרע בדברי נועם, פעולות שנידונו לכישלון כיסודות שאינם מתחברים [רש"י, אלשיך, מלבי"ם].
עם זאת, קיימת גישה פרשנית הפוכה לחלוטין הרואה בפסוק תהליך חיובי של ריפוי. לפי דעה זו, כשם שלבישת בגד מקושט על גבי בגד חם מוסיפה יופי, וכשם ששילוב של חומץ ונתר יחד יכול להשלים את פעולת הניקוי ולהפיץ ריח טוב, כך גם השמעת שירים רבים לאדם עצוב יכולה בסופו של דבר להועיל. הניגון החוזר מנתק את האדם ממחשבותיו השליליות, מצליח לחדור מבעד למעטה העצב, ומביא בסופו של דבר לשמחה אמיתית ולגירוש היגון מן הלב [רלב"ג, עמנואל הרומי].