משלי, פרק כ״ה, פסוק י״ד

הופעתם של עננים, הנקראים נְשִׂיאִים משום שהם נישאים באוויר, יחד עם וְרוּחַ, מעוררת ציפייה ותקווה למשקעים, אך כאשר לבסוף וְגֶשֶׁם אָיִן נגרמת אכזבה מרה. בדומה לכך, אִישׁ מִתְהַלֵּל הוא אדם המשתבח בעצמו ומפזר הבטחות לתת תרומה או מתנה, אך לבסוף מתברר כי זוהי בְּמַתַּת־שָׁקֶר. בין אם הוא משקר ביודעין ובין אם דעתו השתנתה ממש כפי שהרוח מפזרת את העננים, הוא גורם למפח נפש עמוק לעניים שעיניהם כלו לעזרתו. התנהגות מגונה זו גוררת אחריה השלכות קשות, החל מדחיית בקשותיו של האדם על ידי שליטים שאינם סובלים הבטחות ריקות, ועד לעונש מידה כנגד מידה מאת ה' של עצירת הגשמים בפועל.