משלי, פרק כ״ח, פסוק כ״ד

בן אשר גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ נוטה להצדיק את מעשיו בטענה שהוא רק מקדים לקחת את ירושתו העתידית, ולכן הוא וְאֹמֵר אֵין־פָּשַׁע. למעשה, כל עוד ההורים בחיים מדובר בגזל מוחלט, והונאה עצמית זו מרגילה את האדם לגנוב גם מאחרים ולפגוע בחברה כולה. בשל כך חָבֵר ה֝וּא לְאִישׁ מַשְׁחִית, שכן הוא חובר לתאוות הממון ההרסנית של עצמו ומשחית את סביבתו. גישה אחרת מסבירה שההצדקה שאין בכך חטא נאמרת דווקא על ידי אדם חנפן העומד מהצד ומרגיע את הבן הגזלן. חנפן זה נחשב לשותף מלא למעשה, והוא הגורם לעונש ולהשחתה שיבואו לבסוף על החוטא.