משלי, פרק כ״ח, פסוק כ״ז

אדם אשר נוֹתֵן לָרָשׁ, כלומר מעניק נדבות לעניים, יגלה כי אֵין מַחְסוֹר בעושרו והוא אינו פוחת בעקבות הנתינה. הסיבה לכך היא שה' מברך את הנותן, דואג לכל צרכיו ורואה בצדקה הלוואה הניתנת לו, בניגוד לטבע האנושי הרגיל החושש מהפסד. לעומת זאת, קמצן אשר עושה עצמו כלא רואה וּמַעְלִים עֵינָיו מסבלם של אחרים כדי להתחמק מלתת צדקה, יביא על עצמו רַב־מְאֵרוֹת, שהן קללות רבות שיגרמו לאובדן עושרו מידה כנגד מידה. במישור הרוחני, עקרון זה תקף גם לאדם המעניק תורה לתלמידו או מטפח את שכלו על פני תאוותיו החומריות, שכן התעלמות מצרכי הנפש מובילה לחיסרון ולקללה פנימית.