האדם ניצב לא פעם בפני צומת דרכים ביחסו אל הממון ואל דרכי השגתו. מן העבר האחד ניצבת דרך היושר והביטחון, ומן העבר השני עומדת הבהילות לצבור הון בכל מחיר. הניגוד הזה מעמיד במבחן את ההשלכות המוסריות והמעשיות של שתי הגישות.
המושג אִישׁ אֱמוּנוֹת מתפרש בכמה רבדים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בכך ביטוי ליושר בין אדם לחברו. זהו אדם המתנהל באמונה, ביושר מדיני וחברתי, ואינו מרמה את הבריות במשא ומתן [רלב"ג, מצודת דוד, אבן עזרא]. רובד נוסף מתייחס לביטחון בה'. איש האמונות הוא מי שאינו תולה את הצלחתו הכלכלית רק בכוחו ובהשתדלותו, אלא בוטח בה' שימציא לו את פרנסתו וישלח ברכה במעשה ידיו [אלשיך, עמנואל הרומי]. יתרה מכך, לשון הרבים במילה אֱמוּנוֹת מרמזת על כפילות: האדם נדרש לא רק להאמין שה' הוא מקור השפע, אלא גם להפריש ממעשרותיו ולתת צדקה לעניים בעין יפה ובסתר. התנהלות זו דורשת אמונה עמוקה שהנתינה אינה מחסירה מהונו, אלא שה' רואה את מעשיו וישלים את חסרונו [רש"י, אלשיך].
כתוצאה מהתנהלותו הישרה והבוטחת, אדם זה זוכה להיות רַב־בְּרָכוֹת. הוא מקבל את ברכתם של בני האדם הסובבים אותו, ובעיקר את ברכתו של ה', המרבה את הונו, מצליח את דרכו ומקרב אותו אליו [אבן עזרא, עמנואל הרומי, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לעומתו, ניצב מי שאָץ לְהַעֲשִׁיר. המילה אָץ משמעותה ממהר ולהוט [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אדם זה דוחק את השעה ומחפש דרכים להתעשר במהירות. הלהיטות אחר הממון גורמת לו לזנוח את דרך הישר, לרמות את הבריות, להתנהל בעוול ולדרוס אחרים בדרכו, לעיתים קרובות על חשבונם של העניים [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מרוכז בעצמו, נמנע ממתן צדקה, ומייחס את הצלחתו רק לעצמו [אלשיך]. גישה מחמירה אף יותר גורסת כי אפילו אדם שהיה נחשב לאיש אמונות, אם תדבק בו הבהילות להעשיר, הרי שזהו פגם ודבר מגונה העומד בסתירה לאמונתו [עמנואל הרומי].
סופו של הרודף אחר העושר הוא שלֹא יִנָּקֶה. הוא לא יצא נקי מנכסיו, כלומר לא ימלט מעונש על העוולות שביצע, ויסבול משבר ואובדן בעולם הזה או בעולם הבא [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].