הניגוד בין חיים של יושרה לבין התנהלות מניפולטיבית ועקלקלה הוא זה שמכתיב את גורלו של האדם. בעוד שהתמימות משמשת כמגן מפני צרות, הערמומיות מובילה בהכרח למפלה.
האדם המוגדר כהוֹלֵךְ תָּמִים הוא מי שמכוון את כל מעשיו לשלמות, ומתנהל ביושר ובתמימות [רלב"ג, עמנואל הרומי]. אדם זה יִוָּשֵׁעַ, כלומר יזכה לישועה מאת ה׳ [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. ישועה זו כוללת הצלה מן הרשעים ומהצרות הרבות הסובבות אותו או העתידות לבוא עליו [רלב"ג, מצודת דוד], והיא תקפה הן כהצלה בעולם החומרי מצרות הזמן, והן כישועה רוחנית [עמנואל הרומי].
לעומתו ניצב מי שנֶעְקַשׁ, כלומר אדם שהתנהגותו עקומה וחסרת יושרה [מצודת ציון]. המילה דְּרָכַיִם מתארת את אופי פעולותיו, והפרשנים מציגים לה מספר הבנות. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של אדם העוזב את הדרך הישרה, משתמש בתחבולות ובוחר בכל פעם בדרך עקלקלה אחרת, כאשר הכוונה אינה לשתי דרכים בלבד אלא לדרכים רבות [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כזוג דרכים המייצגות תכונות מנוגדות, כדוגמת גאווה וענווה או נדיבות וקמצנות. האדם העיקש משתמש בשני הקצוות באופן מעוות, למשל על ידי הפגנת ענווה כלפי רשעים וגאווה כלפי צדיקים [מלבי"ם]. גישה נוספת ממקדת את העקמומיות בתחומים ספציפיים של עושק ממון או פגיעה בחיי אדם [אלשיך].
סופו של אדם זה הוא שיִפּוֹל בְּאֶחָת. הפרשנים נחלקו לגבי משמעות הנפילה. יש המסבירים כי מדובר בנפילה לתוך צרה רעה אחת שממנה אין לו כל תקומה [רש"י, מצודת דוד]. אחרים מפרשים זאת כעניין של חוסר ברירה: מתוך שלל הדרכים הרעות שבהן הוא הולך, גם אם יצליח להינצל מרובן, בסופו של דבר הוא בהכרח ייפול באחת מהן [אבן עזרא, עמנואל הרומי, אלשיך]. פירוש שונה מתמקד בתזמון הנפילה, ומסביר כי משמעות המילה היא שהמפלה תתרחש בבת אחת, בשעה אחת וללא כל עיכוב [ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת].