טבעו של האדם נע בין רדיפה בלתי פוסקת אחר סיפוק יצריו לבין השלווה הנובעת מאמונה והסתפקות במועט. ניגוד זה עומד במוקד ההשוואה בין אדם בעל נפש חסרת גבולות לבין מי ששם את מבטחו בה'.
המילה יְגָרֶה מתפרשת מלשון תגר ומריבה [מצודת ציון], עירוב [אבן עזרא], או גרירה ומשיכה [אמרי דעת]. המונח יְדֻשָּׁן מציין שפע, השמנה ושובע [מצודת ציון, אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרְחַב־נֶפֶשׁ הוא אדם חמדן ובעל תאווה שאינה יודעת שובע. מכיוון שהוא מתקשה לספק את רצונותיו הרבים, הוא שרוי בכעס תמידי, נעשה רזה מרוב דאגה, ונוטה לחרחר ריב עם סביבתו כדי להשיג את מבוקשו. רדיפה זו לא רק שפוגעת ביחסיו עם בני אדם, אלא גם מעוררת עליו את מידת הדין [רש"י], וגורמת לו לבוא בטענות כלפי הנהגת ה' בעולם, מתוך תחושה שהכל נברא לרעתו [מלבי"ם].
לצד פירוש זה, קיימות גישות נוספות להבנת אופיו של ה"רחב נפש". יש המפרשים תכונה זו כגאווה עיוורת, שבה האדם רואה את עצמו עליון על אחרים, מה שמוביל בהכרח לסכסוכים [עמנואל הרומי], או כחוסר פחד מפני ה' [אבן עזרא]. גישה שונה מזהה את ה"רחב נפש" כפזרן המפזר את הונו כדי לקנות אהבת חברים. כאשר כספו אוזל, הוא נאלץ לעשוק אחרים, ואוהביו לשעבר הופכים לאויביו מתוך אכזבה [רלב"ג, אלשיך]. באופן ספציפי אף יותר, יש מי שמתאר מצב שבו אדם גוזל מהוריו קפוצי היד כדי לתת לצדקה, ובכך מעורר מדון בתוך משפחתו [אלשיך].
לעומת בעל התאווה, הגאוותן או הפזרן, הבֹטֵחַ עַל־ה' ניחן בשלוות נפש. הוא מסתפק במה שיש לו, אינו מתגאה על אחרים ואינו נגרר למריבות. בזכות בטחונו שה' יספק את צרכיו, הוא זוכה להיות יְדֻשָּׁן – ליהנות מבריאות, רוגע ושפע חומרי [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת דוד]. בהקשר של פזרנות, הבוטח בה' הוא מי שמרחיב את הוצאותיו רק למען מטרות הקשורות במצוות ה' (כמו עונג שבת ויום טוב), מתוך אמונה שה' יפרע את חובו וישלים את חסרונו [אלשיך].
לבסוף, קיימת גם פרשנות חריגה למילה יְדֻשָּׁן. אם ה"רחב נפש" מחרחר הריב מתיימר לבטוח בה' שיושיעו למרות מידותיו הרעות, המילה אינה מבטאת שפע אלא חורבן – מלשון דשן ואפר. כלומר, אדם כזה ראוי שיישרף ויהפוך לדשן, שכן ביטחון בה' חייב להיות מלווה במידות טובות [עמנואל הרומי].