דרכו של עולם היא שההשקעה והעמל נושאים פרי, בעוד שהבטלה והרדיפה אחר הבלים מובילות לחסרון. חכמת המקרא מציבה כאן ניגוד חד בין שתי דרכי חיים, תוך שימוש במטבע לשון אירוני שבו גם החוסר מיוצג כדבר שאדם יכול להתמלא ממנו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק במעלת החריצות לעומת פגיעתה של העצלות. עֹבֵד אַדְמָתוֹ הוא מי שמשקיע את כוחותיו בעבודה מעשית, כגון חרישה וזריעה, ומשום כך יִשְׂבַּע־לָחֶם וייהנה מפרי עמלו. לעומתו, וּמְרַדֵּף רֵיקִים הוא אדם שבמקום לעבוד, בוחר ללכת אחר שיחות בטלות שאין בהן תועלת, או שהוא ממהר להתחבר לאנשים ריקים שאין להם מאומה [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. כתוצאה מכך, עונשו הוא שיִשְׂבַּע־רִישׁ, כלומר יגיע לעניות גמורה ויישאר חסר כל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל לשבוע בהקשר של עוני נתפס כמליצה והרחבת הלשון, שבאה לומר שהעוני יתרבה ויציף את האדם עד שירגיש מלא ממנו [מצודת דוד, עמנואל הרומי].
מעבר להבנה הפשוטה, יש המדגישים את החשיבות של עבודה עצמית מתוך מסירות. על פי גישה זו, הפסוק מייעץ לאדם לטפל במשקו במו ידיו ולא להתגאות ולשכור אנשים פוחזים וריקים שיעשו את המלאכה עבורו. עבודה שנעשית על ידי פועלים זרים ללא אכפתיות תוביל לאובדן זמן, להפסד ולעוני [אלשיך]. בנוסף, דרך החריצות והעבודה מתחילה אמנם בקושי ובעמל, אך סופה מישור, שקט וברכה מאת ה'. זאת בניגוד לדרך העצלות, שמתחילה בנוחות אך מסתיימת בעונש [מלבי"ם].
פירוש חברתי ומוסרי שונה לחלוטין מציע קריאה אחרת של חלקי הפסוק: אדם שהוא כבר עֹבֵד אַדְמָתוֹ ויש לו שפע של תבואה, אך במקום להעניק מברכתו לדלים הוא מתאכזר אליהם ומגרש אותם – כלומר מְרַדֵּף רֵיקִים במובן של רדיפת העניים והרחקתם – ייענש על ידי ה' בכך שירד מנכסיו ויחווה עוני בעצמו [עמנואל הרומי].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק אל עולם הנפש והשכל. לפי גישה זו, האדמה היא משל לנפש האדם או לשכלו. עֹבֵד אַדְמָתוֹ הוא מי שמשתדל להשלים את נפשו המשכלת ולהוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל, ובתמורה הוא שבע ממזון השכל ומתענוג רוחני. לעומת זאת, מי שרודף אחר הבלים, נמשך לתאוות גופניות וזונח את פיתוח שכלו, יישאר בחסרון דעת וירעב להשגה רוחנית [רלב"ג, עמנואל הרומי].