בחירת דרכו של האדם בחיים נעה על הציר שבין התעלות רוחנית לבין שקיעה בתאוות חומריות, ולהחלטותיו יש השפעה ישירה על האופן שבו החברה תופסת את שורשיו ואת חינוכו.
הפרשנים מסכימים כי המילה נוֹצֵר משמעותה שומר, ואילו המילה וְרֹעֶה נגזרת מלשון רֵעות, חברות והתחברות. המילה זוֹלְלִים מתארת אנשים המרבים באכילה ורודפים אחר תאוות בשרים, והמילה יַכְלִים משמעה גורם בושה.
החלק הראשון של הפסוק עוסק במי ששומר את התורה. שמירת התורה חוסמת את תאוות האדם ומביאה אותו לשלמות שכלית ומוסרית [רלב"ג, מלבי"ם]. התנהגות זו אינה רק מעידה על הבן עצמו, אלא מקרינה על משפחתו. כאשר אדם הוא נוֹצֵר תּוֹרָה, הבריות מסיקות שהוא בֵּן מֵבִין לאב חכם שהשכיל לחנכו בדרך הישר [מצודת דוד]. יתרה מזאת, בן עני השומר תורה נחשב למבין באמת, שכן הוא אינו בועט בגורלו למרות עוניו והיעדר הירושה מאביו [אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק מציג את ההפך הגמור. אדם שעוזב את דרך התורה ובוחר להיות רֹעֶה זוֹלְלִים, נמשך אחר תאוות החומר ומתחבר לאנשים מושחתים. במעשיו אלו הוא יַכְלִים אָבִיו, שכן החברה תלעג לאב ותאשים אותו בכך שהיה כסיל ולא חינך את בנו כראוי [רלב"ג, מצודת דוד]. הליכה בדרך זו של תאוות וזוללות מובילה בסופו של דבר לפשע ולגזל, עד כדי כך שמוטב היה לאותו בן סורר שלא יבוא לעולם [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפשטני, קיימים שני כיוונים רעיוניים נוספים להבנת דמותו של האב המוכלם. גישה אחת רואה באב משל לשכל האנושי. אדם הנמשך אחר תאוות גופניות גורם כלימה לשכלו שלו, בכך שהוא משעבד את השכל המרומם לטובת הגוף ותאוותיו [עמנואל הרומי]. גישה אחרת מפרשת את האב כלפי האב שבשמים. אדם המייגע את עצמו כדי להוריש עושר לבנים רשעים וזוללים, מביא כלימה כלפי מעלה, שכן הוא מנתב את השפע שהעניק לו ה' אל עבר שונאיו של ה' [אלשיך].