הקשר בין האדם לה' מושתת על הדדיות. אדם המצפה שה' יקשיב לבקשותיו, אך מסרב להקשיב להדרכה המופנית אליו, יוצר נתק שפוסל את פנייתו.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מתאר עונש של מידה כנגד מידה. אדם שאינו מחשיב את דברי ה' ומתעלם מהם, לא יכול לצפות שה' יקשיב לו. מכיוון שהוא אינו מקשיב לקול ה' שבתורה, ה' מצידו מתעב את תפילתו ודוחה אותה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה תּוֹעֵבָה מתפרשת בהקשר זה כשנואה [ביאור שטיינזלץ], והדחייה האלוהית תקפה גם כאשר האדם זועק ומתפלל לה' מתוך צרה ומצוקה [אבן עזרא, אלשיך].
מעבר לעונש ההדדי, הפרשנים מצביעים על פגם מהותי בתפילתו של אדם כזה. מי שמתרחק מלימוד התורה מאבד את ההדרכה לתיקון המידות והמעשים, ולכן לא ייתכן שכוונתו בתפילה תהיה ראויה [רלב"ג]. ללא תורה, האדם חסר יראת חטא אמיתית; הוא אינו יודע מה לבקש וממי לבקש, ותפילתו נותרת מן השפה ולחוץ, בעוד שבעת התפילה הוא עלול להמשיך ולהרהר במעשיו המגונים [עמנואל הרומי].
יש המוסיפים זווית נוספת לעיקרון של מידה כנגד מידה: אם אדם מסרב ללמוד בטענה שכבר שמע את הדברים בעבר, ה' משיב לו באותה מטבע וקץ בתפילותיו, שהרי האדם חוזר על אותן תפילות שוב ושוב בכל יום [אלשיך].
מנגד, מוצגת גישה שונה לחלוטין המפרשת את הפסוק מזווית של סדרי עדיפויות בעבודת ה'. לפי פירוש זה, הפסוק אינו עוסק באדם שנוטש את התורה לחלוטין, אלא במי שמפסיק את לימוד התורה שלו במיוחד כדי להתפלל, בטענה שהגיע זמן התפילה. מכיוון שלימוד התורה נחשב לחיי עולם ואילו התפילה עוסקת בצרכים זמניים של חיי שעה, עצם העדפת התפילה על פני התורה הופכת את התפילה עצמה לתועבה [מלבי"ם].