איכות ההנהגה ויחסו של השליט לממון משפיעים באופן ישיר על יציבות שלטונו ואורך חייו. הפסוק עוסק בדמותו של הנָגִיד, שהוא שר ומושל, ובוחן את השלכות מעשיו. המילה מַעֲשַׁקּוֹת מתארת מעשי עושק וגזל, וכך גם המילה בֶצַע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה נכתבת בפסוק כ"שנאי" עם האות יו"ד, כדי לרמוז שהדברים מכוונים כלפי המושל והנגיד, אך היא נקראת כשֹׂנֵא [אבן עזרא, מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק תיאור של ניגוד בין שני סוגי שלטון. מנהיג שהוא חֲסַר תְּבוּנוֹת נוטה להיות וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת. בשל חוסר חכמתו, הוא מרבה לגזול ולעשוק את נתיניו כדי לצבור הון, ואינו מבין שמעשים אלו יקצרו את ימיו ויסכנו את שלטונו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עושק זה גורם לעם לסבול תחת עולו, מה שעלול להוביל למרד שיפיל את השלטון, בדומה לחיות הבורחות בבהלה מפני אריה שואג [רלב"ג]. לעומת זאת, החלק השני של הפסוק מציג את החלופה הראויה: מנהיג שהוא שֹׂנֵא בֶצַע ומנהיג את עמו ביושר, יזכה להאריך ימים על ממלכתו [רש"י, רלב"ג, עמנואל הרומי].
גישה פרשנית שונה קוראת את הפסוק כרצף אחד המתאר מושל בעל תכונות מורכבות. ייתכן מצב שבו מושל הוא אכן חסר תבונה ומרבה לעשוק את הציבור, מתוך מחשבה מוטעית שמעמדו הרם מקנה לו זכות להשתעבד בהם ולקחת ממשאם. עם זאת, אם יש בו תכונה אחת חיובית, והיא שהוא שֹׂנֵא בֶצַע – כלומר, אינו לוקח שוחד ומקפיד לשפוט בצדק בסכסוכים שבין אדם לחברו – זכות זו בלבד תעמוד לו כדי להאריך את ימיו. פירוש זה נועד להדגיש עד כמה חמורה לקיחת שוחד, שכן ההימנעות ממנה בכוחה לחפות אפילו על חסרונות שלטוניים כבדים [אלשיך, עמנואל הרומי].
זווית ייחודית לחלוטין מציעה שהמילים שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים אינן מתייחסות למושל, אלא לאזרח החי תחת שלטונו. כאשר מושל רשע הוא גם חסר תבונה, הוא אינו חושב לטווח ארוך; במקום לתת לסוחרים להתעשר כדי לגבות מהם מסים בהמשך, הוא הורג מיד כל אדם בעל ממון כדי להחרים את רכושו. תחת שלטון כה אכזרי וקצר רואה, האדם היחיד שיצליח לשרוד ולהאריך ימים הוא זה ששונא בצע ונמנע מצבירת הון, שכן בעיני המושל הוא ייראה כעני וחסר ערך, וכך יינצל מסכנת מוות [מלבי"ם].