טבע האדם נוטה לקרב את מי שמשמיע באוזניו דברי שבח, ולהירתע ממי שמעביר עליו ביקורת. עם זאת, המבחן האמיתי לערכם של דברים נמדד בפרספקטיבה של זמן. ביקורת כנה ואמיתית, גם אם היא קשה לשמיעה בתחילה, בונה בסופו של דבר קשר עמוק ויציב יותר מאשר חנופה ריקה.
הפסוק מעמיד זה מול זה שני טיפוסים. הראשון הוא מוֹכִיחַ אָדָם, אדם המבקר את חברו על עבירות שבידו במטרה להפרישו ממעשים רעים [רש"י, מצודת דוד]. מולו ניצב המִּמַּחֲלִיק לָשׁוֹן, שהוא אדם מתחנף המרעיף מילים חלקות ונעימות, ולעיתים אף משבח את תכונותיו הרעות של חברו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במימד הזמן, ומפרשת את המילה אַחֲרַי במשמעות של "לאחר זמן", "אחרי כן" או "בסופו של דבר". בתחילה, טבע העולם הוא שאנשים מעדיפים את חברתם של המחניפים להם ונמנעים ממי שמוכיח אותם [מלבי"ם]. אך כאשר המציאות טופחת על הפנים והאדם חווה את התוצאות השליליות של מעשיו הרעים, הוא מבין שהמתחנף רק גרם לו נזק, ואילו המוכיח פעל מתוך דאגה אמיתית לטובתו ולכבודו [רלב"ג, מלבי"ם]. בשלב זה, לאחר שאדם פורש מן החטא, המוכיח מוצא חן בעיניו הרבה יותר מהמתחנף [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], ויש אף סבירות שגם המחליק לשון בעצמו יודה לבסוף באמת ויעריך את התוכחה [אלשיך].
לצד הפירוש הזמני, ישנם פרשנים הרואים במילה אַחֲרַי התייחסות אישית של שלמה המלך, כותב הספר, האומר "אחריי" – אחרי זמני או בעקבותיי. לפי כיוון זה, שלמה מבטיח כי מי שיוכיח אנשים על פי מצוותיו ודרכו, ימצא חן בעיני הבריות [אבן עזרא]. שלמה גם היה מודע לכך שתוכחתו נגד רדיפת ממון ותענוגות עלולה להיתקל בציניות כל עוד הוא חי, שכן הוא עצמו היה עשיר מופלג. לכן הוא מציין שדווקא לאחר מותו, כאשר תאבד הקנאה, תוכחתו תתקבל ותמצא חן [אלשיך, עמנואל הרומי]. יתרה מכך, דווקא משום ששלמה חווה את כל תענוגות העולם והעיד על הבלותם, כל מוכיח שיבוא אחריו יוכל להשתמש בו כראיה ניצחת, ובכך ימצא חן ויתרון על פני מתחנף שאין לו כל הוכחה לדבריו [חומת אנך].
פירוש נוסף מתייחס למילה אַחֲרַי כתיאור של האדם המקבל את התוכחה – אדם "הפכפך" שהולך אחורנית במידותיו. גם אדם כזה, בסופו של דבר, יעריך את מי שמוכיח אותו יותר מאשר את מי שמחניף לו [עמנואל הרומי].
ברובד נוסף, הפרשנים קושרים את הפסוק למנהיגי העבר ולקרבה לה'. ה"מוכיח" מזוהה עם משה רבנו, שהוכיח את עם ישראל מתוך אהבה ודאגה, בעוד ה"מחליק לשון" הוא בלעם, שניסה להכשיל את ישראל באמצעות נבואות חלקות וחנופה שגרמו להם לחטוא [רש"י, מנחת שי]. מתוך כך נלמד הכלל כי אדם המוכיח את חברו לשם שמים, זוכה שה' יהיה סמוך אליו והוא נוטל חלק בקרבתו של הקדוש ברוך הוא [מנחת שי].