העדפת היושר והתמימות על פני עושר המושג במרמה היא יסוד מוסרי מרכזי, והיא עומדת בלב ההשוואה בין העני הישר לעשיר המושחת. הפסוק קובע כי עוני המלווה ביושרה עדיף על פני שפע חומרי המבוסס על ערמומיות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את הפסוק כפשוטו, ועוסקת במצבו הכלכלי והמוסרי של האדם. טוֹב רָשׁ הוא אדם עני, אשר הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ – כלומר, צועד בדרך של תמימות ויושר [אבן עזרא]. הסיבה לעוניו נעוצה בדיוק ביושרו; הוא מסרב להשתמש במרמה ובחלקלקות שפתיים כדי לאסוף הון, ולכן נותר חסר כל [מצודת דוד]. מנגד ניצב העשיר, שהוא עִקֵּשׁ דְּרָכַיִם. המילה דְּרָכַיִם מופיעה בצורת זוגי, ומעידה על אדם שלפניו שתי דרכים מנוגדות, והוא מזגזג ביניהן ובוחר בכל פעם בנתיב העקום והנוח לו כדי לרמות את הבריות ולהתעשר [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם].
מבט לעתיד חושף כי המצב הנוכחי אינו סופי. דרכו של העני הישר אמנם מתחילה בקוצים ובקשיים, אך סופה להגיע למישור ולמחוז חפצו. בזכות יושרו, אנשים יבקשו את קרבתו, ברכת ה' תשרה במעשה ידיו, והוא עשוי אף לזכות בעושר. לעומתו, דרכו של העשיר העיקש נראית חלקה בהתחלה, אך סופה קוצים, וערמומיותו תוביל אותו בסופו של דבר אל העוני [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לצד הפירוש הכלכלי, ישנה גישה המעתיקה את הפסוק לעולם הרוח והשכל. לפי גישה זו, רָשׁ אינו עני בכסף אלא עני בידע. עדיף אדם בעל ידיעות מועטות בתורה או בהשכלה, אשר הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ ומיישם את המעט שהוא יודע מתוך מעשים טובים ויושרה פנימית, מאשר אדם "עשיר" בידע ובלימודים מורכבים, שמשתמש בשכלו בצורה עקומה ומושחתת [רש"י, רלב"ג].
רובד נוסף בוחן את הפסוק מנקודת מבט תיאולוגית, ושואל מדוע ה' הותיר את האדם התמים בעוניו. התשובה היא שהעוני משמש עבורו כהגנה. תמימותו הייחודית של העני מתבטאת בכך שאינו מהרהר אחר מידותיו של ה' למרות מצבו. אילו היה עשיר, פיתויי העושר היו עלולים להפוך אותו לעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם – כזה שחוטא בשני אפיקים, גם כלפי הבריות וגם כלפי שמים. העוני, אם כן, מציל אותו מכישלון מוסרי חמור הרבה יותר שהיה נגרם לו לו היה עָשִׁיר [אלשיך].