התכונה האנושית של פחד נתפסת לרוב כחולשה, אך במבט מעמיק היא מתגלה כמידה טובה המבטיחה את קיומו, ביטחונו והצלחתו של האדם. אַשְׁרֵי אָדָם, כלומר טוב לו לאדם [ביאור שטיינזלץ], שהוא מְפַחֵד תָּמִיד. השימוש בפועל בבניין פיעל מעיד כי לא מדובר בפחד טבעי מפני סכנה מוחשית וקיימת, אלא באדם שמעורר בעצמו באופן יזום את תחושת הזהירות גם כאשר הכל נראה שליו [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מחלקת פחד זה לשני רבדים משלימים. ברובד המעשי, זהו אדם השוקל את צעדיו בתבונה, צופה פגיעות וסכנות, נוטל עצה הוגנת ונמנע מלהיכנס למצבים מסוכנים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. ברובד הרוחני, מדובר ביראת ה׳ ובדאגה מתמדת מעונש, המרחיקה את האדם מן החטא [רש"י, אבן עזרא]. יתרה מכך, פחד זה נדרש לא רק ממי שעלול לחטוא, אלא גם ממי שחזר בתשובה וזקוק לזהירות מתמדת לבל ישוב לסורו, ואפילו מאדם צדיק וזך. על האדם לחשוש תמיד שמא יחטא בעתיד או שמא זכויותיו יאזלו, כפי שיעקב אבינו ירא למרות הבטחות ה׳ [אלשיך].
לעומתו ניצב האדם שוּמַקְשֶׁה לִבּוֹ, מלשון חוזק וקושי [מצודת ציון]. זהו אדם בטוח בעצמו ויהיר, האוטם את אוזניו מלשמוע תוכחה [אבן עזרא]. גם כאשר ניצבים מולו דברים שראוי וטבעי לחשוש מפניהם, הוא מחזק את לבבו, מתעלם מן הסכנה ואינו נשמר [מצודת דוד]. דוגמאות היסטוריות מובהקות לכך הן פרעה שהקשה את לבו למרות המכות שניחתו עליו, וכן מנהיגי העם בימי חורבן בית ראשון ושני שסירבו להיכנע למעצמות הזרות והמיטו אסון על האומה [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם].
התוצאה ההכרחית של עקשנות וביטחון מופרז אלו היא שיִפּוֹל בְּרָעָה. בעוד שהאדם המפחד מראש יכול לתקן את דרכיו ולהימלט מן הסכנה בטרם תבוא, המקשה את לבו ינחת אל תוך גזירה קשה ופורענות שהוא כלל אינו מוכן לקראתה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי], ולעיתים אף ייפול אל תוך הרעה שהוא עצמו תכנן לעשות [אבן עזרא].