הדינמיקה שבין נדיבות לקמצנות אינה פועלת על פי היגיון כלכלי רגיל, אלא מונהגת על ידי השגחה אלוהית. נתינה לזולת אינה מחסירה ממונו של האדם, ואילו התעלמות ממצוקת האחר מובילה להפסד ולקללה.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי נוֹתֵן לָרָשׁ, כלומר אדם המעניק נדבות לעניים [רש"י, ביאור שטיינזלץ], אֵין מַחְסוֹר, כלומר עושרו לא יפחת בעקבות פיזור הכספים לצדקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך היא התערבותו של ה', אשר מברך את הנותן, ממלא את כל צרכיו ומתייחס למעשה כהלוואה שניתנה לו [אבן עזרא, רלב"ג, עמנואל הרומי]. אלשיך מוסיף כי התנהלות זו דורשת ביטחון בחכמת התורה על פני השכל האנושי הרגיל; בעוד שהטבע האנושי גורם לאדם לקמוץ את ידיו מחשש שיחסר לו, המציאות מוכיחה כי דווקא הנתינה היא זו שמעדיפה ומרבה את הממון.
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק מזהיר כי וּמַעְלִים עֵינָיו רַב־מְאֵרוֹת. המילה וּמַעְלִים משמעותה הסתרה [מצודת ציון], והיא מתארת אדם המעלים את עיניו מסבלם של אחרים [ביאור שטיינזלץ] ועושה עצמו כאילו אינו רואה את העני כדי להתחמק מלתת לו צדקה [מצודת דוד]. אדם כזה, שמונע מתוך פחד להיכנס לחיסרון, יגלה לא רק שלא יתברך, אלא שיבואו עליו קללות רבות, שכן המילה מְאֵרוֹת נגזרת מלשון ארור [מצודת ציון]. עושרו של הקמצן ירד לטמיון כעונש של מידה כנגד מידה [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד הפירוש המילולי העוסק בממון, קיימות גישות המפרשות את הפסוק במישור הרוחני והנפשי. רש"י מרחיב את מושג הנתינה ומשליך אותו גם על רב שאינו מונע את לימוד התורה מפי תלמידו. עמנואל הרומי מציע רובד אלגורי עמוק, ולפיו המילה לָרָשׁ מסמלת את החלק השכלי והרוחני שבנפש האדם, אשר פעמים רבות נדחק הצידה מפני תאוות הגוף. "נתינה" לעני הפנימי הזה משמעותה קניית חכמה ומוסר, וגם אם הדבר דורש צמצום של תאוות גופניות, אין זה נחשב מַחְסוֹר אמיתי, שכן צורכי הגוף החומריים אינם העיקר. מנגד, מי שמַעְלִים עֵינָיו מן השכל ומשתעבד ליצריו, מונע מנפשו את צרכיה הבסיסיים ומביא על עצמו חסרונות רבים וקללה רוחנית.