עמידתו המוסרית של האדם נבחנת לא רק במעשיו האישיים, אלא גם בתגובתו כלפי מעשיהם של אחרים ובאופן שבו הוא בוחר את מודל החיקוי שלו [ביאור שטיינזלץ].
עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע מוסב על אנשים שנטשו את דרך התורה ונוטים לשבח את הרשעים ולפאר את הצלחתם. יש המדגישים כי מדובר באנשים שלמדו תורה ופרשו ממנה, והם גרועים אף מן הרשע עצמו; בעוד שהרשע מודע לפסול שבמעשיו וחוטא מתוך תאווה, עוזבי התורה הופכים את הרוע לאידיאולוגיה ומהללים אותו [מצודת דוד].
הפרשנים מציגים מספר מניעים לשבח זה. מאחר שעוזבי התורה איבדו את המצפן המוסרי שלהם, הם נמשכים באופן טבעי לדרכו של הרשע [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ] ומקנאים בהצלחתו החומרית [מלבי"ם]. מעבר לכך, השבח לרשע משמש עבורם כתירוץ והצדקה פסיכולוגית: כאשר הם רואים רשע עתיר נכסים שמצליח בעולם, הם משתמשים בכך כדי להצדיק את רדיפתם אחר הבלי העולם הזה [אלשיך], ומאמצים את דעותיו הכוזבות כדי להכשיר את עזיבתם את התורה [רלב"ג]. בהקשר הציבורי והפוליטי, עזיבת התורה מובילה לתמיכה במנהיגות מושחתת, להמלכת מנהיג כסיל ולשבח של שלטון המבוסס על חמס ושוד [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לעומתם, וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָֽם. המילה יִתְגָּרוּ משמעותה יצירת תגר, מריבה ומאבק [מצודת ציון]. שמירת התורה נוטעת באדם מיאוס טבעי כלפי הרוע, ולכן שומרי התורה אינם מסוגלים להשלים עמו בשתיקה [עמנואל הרומי].
במי בדיוק הם יתגרו? גישה אחת בקרב הפרשנים סבורה שהמאבק מכוון כלפי הרשעים עצמם. שומרי התורה אינם מחניפים לרשע, גם אם הרשעים הם הרוב [מצודת דוד], והם נאבקים להוכיח את שקרותן של דעותיהם הפסולות [רלב"ג]. גישה שונה מפרשת שהמאבק מכוון דווקא כלפי עוזבי התורה, אותם אלו שמהללים את הרשע ומעניקים לו לגיטימציה, שכן שומרי התורה מבינים שסופו של הרשע להיענש [אבן עזרא, מלבי"ם]. למעשה, במציאות של שלטון מושחת, שומרי התורה ינהלו מלחמה בלתי מתפשרת גם ברשע עצמו וגם בכת תומכיו המהללים אותו [מלבי"ם, עמנואל הרומי].