תחשבו על משהו שאתם ממש רוצים להצליח בו. האם עדיף להתאמץ ולהשקיע, או פשוט לנוח ולקוות שהכול יסתדר מעצמו? התנ"ך מציג לנו שני סוגים של אנשים כדי לענות על השאלה הזו.
האדם הראשון הוא עֹבֵד אַדְמָתוֹ, כלומר אדם שמשקיע את הכוחות שלו בעבודה מעשית וחשובה, כמו חקלאי שקם בבוקר, חורש וזורע את השדה שלו. בגלל שהוא כל כך חרוץ ומתאמץ, הוא יִשְׂבַּע־לָחֶם וייהנה מכל הפירות והתוצאות הטובות של העבודה שלו.
מצד שני, יש אדם שהוא מְרַדֵּף רֵיקִים. במקום לעבוד ולהשקיע, הוא בוחר לבזבז את הזמן שלו על דברים ריקים שאין בהם שום תועלת, או שהוא מעדיף להסתובב עם אנשים שמתעסקים בשטויות. התוצאה של ההתנהגות הזו היא שהוא יִשְׂבַּע־רִישׁ. המילה "ריש" פירושה עוני וחסר. אבל רגע, איך אפשר "לשבוע" מעוני? הרי שובע שייך בדרך כלל לאוכל! התנ"ך משתמש כאן במילה הזו בכוונה, כדי ללמד אותנו שהחוסר כל כך יתרבה ויציף את האדם העצלן, עד שהוא ירגיש ממש "מלא" בו ויישאר בלי שום דבר.