משלי, פרק ל׳, פסוק כ״ד

יצא לכם פעם לעצור ולהסתכל על נמלה קטנה שסוחבת פירור לחם, או על יצור זעיר שמטפס על קיר, ולחשוב לעצמכם מי לימד אותם לעשות את זה? הטבע שלנו הוא כמו בית ספר אחד גדול. לפעמים, דווקא מהחיות הכי חלשות וזעירות, שאותן קוראים קְטַנֵּי אָרֶץ, אנחנו יכולים ללמוד את השיעורים הכי חשובים על החיים שלנו. החיות האלו נקראות חֲכָמִים מְחֻכָּמִים. למה הכוונה? הרי הן לא באמת הלכו ללמוד או קראו ספרים. ה' הוא זה שהחכים אותן, כלומר נתן להן בטבע שלהן את כל החוכמה, התחבולות והכישרון שהן צריכות כדי לשרוד ולהסתדר בעולם. ה' העניק להן את התכונות המיוחדות האלו במטרה ברורה, כדי שאנחנו נסתכל עליהן ונלמד. קודם כל, אנחנו לומדים מהן ענווה. בדיוק כמו שהחיות הקטנות פועלות בחוכמה בתוך הגבולות של מה שהן מסוגלות לעשות, כך גם אנחנו צריכים להכיר את הכוחות שלנו ולא לנסות לחקור דברים שגדולים עלינו. בנוסף, החיות הקטנות האלו מראות לנו שאין מקום לתירוצים. לפעמים קשה לנו, אנחנו רוצים לוותר או חושבים שהאתגר גדול מדי. אבל אם היצורים הקטנים האלה, שאין להם שכל כמו שלנו, מצליחים לפעול בצורה כל כך חכמה ומושלמת בזכות הטבע שלהם, ברור שגם אנחנו יכולים להתגבר על קשיים, להתאמץ ולעשות דברים נפלאים.