משלי, פרק ל׳, פסוק ב׳

קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שאתם הכי חכמים, ופתאום גיליתם שאתם בעצם לא יודעים הכל? הדובר כאן משתף אותנו בתחושה דומה. הוא מדבר בענווה גדולה ומודה שלפעמים, כשאנחנו סומכים רק על השכל של עצמנו וחושבים שאנחנו מבינים הכל, אנחנו עלולים לטעות. הוא מספר שהוא חשב שהוא מספיק חכם כדי לא ליפול בפיתויים ולעשות טעויות, ואפילו לא הקשיב לאזהרות של ה׳ כי הוא היה בטוח שלו זה לא יקרה. אבל אז הוא הבין שהוא רק בן אדם. לכן הוא אומר על עצמו כִּי בַעַר. המילה הזו מזכירה את המילה "בעיר" שמשמעותה בהמה, והוא מתכוון לומר שהוא מרגיש חסר דעת, ממש כמו בעל חיים שאין לו שכל. הוא מוסיף שהוא מרגיש כך מֵאִישׁ, כלומר אפילו בהשוואה לשאר בני האדם הוא מרגיש קטן. הוא ממשיך ומצהיר וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי, כלומר הוא מרגיש שאין לו אפילו את ההבנה הפשוטה והבסיסית ביותר שיש לכל אדם רגיל. המסר שלו אלינו הוא שאנחנו בני אדם, וכמו שאפילו האדם הראשון עשה טעות, גם אנחנו לא יכולים לסמוך רק על החוכמה שלנו. כדי להבין באמת את העולם ולבחור נכון, אנחנו צריכים לזכור שהשכל שלנו מוגבל, ואנחנו תמיד זקוקים לעזרה ולהדרכה מאת ה׳.