הבריאה טומנת בחובה שיעורים הגותיים ומוסריים עמוקים, המסתתרים לעיתים דווקא ביצורים הקטנים והשוליים ביותר. ניגוד מרתק מתקיים בין חולשתו של יצור זעיר לבין נוכחותו במקום המפואר והשמור ביותר, היכל המלוכה, ומתוך ניגוד זה נגזרות תובנות על טבע האדם, שכלו ומקומו בעולם.
רוב הפרשנים מסכימים כי השממית היא העכביש, הבונה את ביתו ולוכד את טרפו בעזרת כפיו [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון], אם כי יש המזהים אותה כקוף או כחיה חכמה אחרת [עמנואל הרומי, אבן עזרא]. משמעות הביטוי בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ היא שהשממית נאחזת ומטפסת על קירות חלקים, או אורגת רשתות כדי ללכוד את מזונה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהיא בריה קטנה, וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ כלומר היא מצליחה לחדור ולהופיע בכל מקום, אפילו בארמונות המפוארים ביותר [ביאור שטיינזלץ].
מתוך תיאור טבעי זה, שואבים הפרשנים מוסר השכל כפול. מצד אחד, השממית מלמדת על ערכה של עבודה עצמית והסתפקות בחלקך. למרות שהיא נמצאת בהיכל מלך המלא במעדנים, היא בוחרת לאכול רק ממה שלכדה בעמל ידיה. מכאן נלמד כי על האדם להתפרנס מיגיע כפיו, להתרחק מגזל ולא ליהנות משל אחרים [מצודת דוד, אלשיך]. בנוסף, ייחודה וכישוריה של השממית, המביאים לכך שמלכים מעוניינים בנוכחותה בחצרם, מעוררים את האדם לפתח את מידותיו, חכמתו וצחות לשונו, כדי שיהיה רצוי ומבוקש בקרב גדולים [עמנואל הרומי].
ברובד העיוני והרוחני, נוכחות השממית בהיכל המלך מעוררת מחלוקת רעיונית מרתקת באשר לגבולות השכל האנושי. גישה אחת רואה בכך סמל חיובי לתעוזה מחשבתית. כשם שהשממית אינה חוששת להיכנס להיכל המלך כדי למצוא את טרפה, כך על החכם לא לחשוש מלהעמיק חקור בדברים גדולים ונסתרים כדי להשיג את האמת [רלב"ג]. בראייה זו, השממית מסמלת את השכל או הנפש השואפים להתקרב אל היכלו של מלך מלכי המלכים, הוא ה' [עמנואל הרומי].
מנגד, פרשנים אחרים רואים במעשה השממית משל טרגי על גאווה וטעות אנושית. השממית טועה כאשר היא אורגת את קוריה החלשים בהיכל המלך, שכן משרתי המלך המנקים את הארמון יהרסו את הרשת ויהרגו אותה. זהו משל לאדם המתחכם יתר על המידה, הנשען על שכלו בלבד ואורג השערות דמיוניות הדומות לקורי עכביש. הוא חושב שהוא בונה מבצר נשגב, אך למעשה הוא מתעלם מהתורה האלוהית שהיא מגדל העוז האמיתי, וחקירותיו השגויות יובילו לאובדנו הרוחני [רלב"ג, מלבי"ם].
על גבי תפיסה זו, מוצגת השממית כסמל לאשליה שבה חי האדם בעולם הזה. אף על פי שהיא נמצאת בארמון מלך מפואר, היא אינה נהנית מיופיו, אלא מסתופפת בתוך קורי עכביש דלים שיצרה בעצמה. כך גם האדם, במקום להתמקד בבניית עולמו הרוחני הנצחי בהיכלו של ה', הוא מתפתה לאשליות העולם הזה ולחומריות הארעית, ובונה לעצמו בית עכביש חולף וחסר משמעות [אלשיך].