היפוך הסדר החברתי הטבעי, שבו אנשים שאינם ראויים עולים לגדולה, יוצר מציאות של חוסר יציבות וחרדה בעולם. כאשר אנשים משולי החברה זוכים לפתע בשלטון או בעושר רב, הם נוטים לנצל לרעה את מעמדם החדש.
המקרה הראשון הוא עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, מצב שבו עבד עולה לכס המלוכה [ביאור שטיינזלץ]. עלייתו של העבד לשלטון מביאה לסערה משום שהוא אינו בקיא בגינוני המלוכה ובהליכות השלטון, ועל כן הוא נוהג בטירוף ובחוסר יציבות [מצודת דוד]. מנקודת מבט רוחנית, ה' מאפשר לעבד למלוך על הציבור כעונש על חטאיהם. שליט כזה אינו מרחם על נתיניו, ולכן העם חרד ורוגז [אבן עזרא]. דוגמה היסטורית לכך היא נבוכדנצר, שהיה במקור עבד למלך בבל, אך זכה למלוכה בזכות כך שפסע פסיעות לכבוד ה' [אלשיך].
המקרה השני הוא וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם. הנָבָל מתואר כאדם פחות ונבזה [מצודת ציון], רשע וקמצן [ביאור שטיינזלץ]. המצב שבו הוא יִשְׂבַּע־לָחֶם מתייחס להצלחתו, שגשוגו וצבירת כוחו [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. שגשוגו של הרשע מהווה סכנה חברתית, שכן כאשר אנשים רואים כיצד הוא מצליח ואינו חסר דבר, רבים נוטים ללמוד ממעשיו הרעים, דבר המרבה את הרוגז והחרדה בעולם [מצודת דוד]. כדוגמה מובהקת לכך מובא המן, שבתחילה היה עני ורעב כל כך בזמן מלחמה עד שהוצרך למכור את עצמו לעבד תמורת כיכר לחם. ואולם, כאשר התעשר ושבע לחם, הוא השתמש בעושרו הרב כדי לתכנן את השמדת ישראל [אלשיך]. מציאות עגומה זו, שבה הנבזים מושלים על הנכבדים בגלל פשעי הציבור, באה ללמד את האדם עד כמה ראוי להישמר מן החטא [אבן עזרא].