פתיחת משלי זו מציגה חידה עמוקה באשר לזהות הדובר ומשמעות שמו הייחודי. הכתוב מציג נאום נבואי או דברי חכמה, אך הפרשנים נחלקו מהותית האם מדובר בדמות היסטורית או בכינוי אלגורי למלך מוכר.
הגישה הפשטנית גורסת כי אָגוּר בִּן יָקֶה היה אדם חי, חכם וצדיק שהיה מפורסם בדורו, ואנשי חזקיהו או שלמה המלך מצאו לנכון לכלול את דברי חכמתו בספר [אבן עזרא, מלבי"ם, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. לפי קו חשיבה זה, לְאִיתִיאֵל ווְאֻכָל היו חכמים אחרים, חבריו או תלמידיו של אגור, אשר פנו אליו בשאלות עמוקות והוא משיב להם בפסוקים אלו [אבן עזרא, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. דעה נוספת מציעה כי יקה הוא הדובר, המצטט דברי חכמה מפי אדם בשם איתיאל, שנקרא גם אוכל [אמרי דעת].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, מזהה את השם ככינוי ספרותי למלך שלמה עצמו, ודורשת את מילות הפסוק כרמזים לתהפוכות חייו [רש"י, רלב"ג, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, ראשון לציון, מצודת דוד, חומת אנך].
על פי פרשנות זו, המילה אָגוּר נגזרת מלשון אסיפה וקיבוץ, שכן שלמה אגר ואסף לתוכו חכמה ובינה רבה [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, ראשון לציון]. המילה בִּן, המנוקדת בחיריק במקום בסגול, נדרשת מלשון "בינה" [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון, חומת אנך]. המילה יָקֶה מתפרשת מלשון הקאה. יש המסבירים כי שלמה הקיא ופלט מתוכו את המחשבות השגויות כדי להותיר רק את האמת [רלב"ג], אך רבים מסבירים זאת כביטוי טרגי לכך שבעקבות חטאיו, הוא "הקיא" ואיבד את החכמה ורוח הנבואה ששרתה עליו [אלשיך, ראשון לציון, מצודת דוד]. המילה הַמַּשָּׂא מתארת את הנבואה או החזון שחווה [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, אבן עזרא], ויש המפרשים אותה מלשון שירה, המעידה כי היה ממונה על השיר [מלבי"ם]. נְאֻם הוא לשון אמירה מובהקת [מצודת ציון, אבן עזרא], והמילה הַגֶּבֶר מתייחסת לאיש שגברה חכמתו [אבן עזרא].
לפי הגישה האלגורית, המילים לְאִיתִיאֵל ווְאֻכָל אינן שמות של אנשים, אלא הצהרות המשקפות את ביטחונו העצמי המופרז של שלמה. לְאִיתִיאֵל מורכב מהמילים "איתי אל" – שלמה סמך על כך שה' נמצא איתו ושהוא ניחן בחכמה אלוהית עליונה [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, ראשון לציון, מצודת ציון]. מתוך תחושת מוגנות זו, הוא הכריז וְאֻכָל – מלשון יכולת וכוח [מצודת ציון]. שלמה האמין שהוא "יוכל" להרבות נשים, סוסים וזהב בניגוד לאזהרות התורה, מבלי שלבו יסור מן הדרך הטובה, שכן חכמתו תשמש לו כמגן [רש"י, אלשיך, מצודת דוד].
אולם, תחושת מסוגלות זו הובילה לנפילתו. נשיו אכן הטו את לבבו, וה' כעס עליו והסיר ממנו את רוח הנבואה. מכאן שהפסוק מהווה מעין וידוי והכנעה של שלמה על כך שסמך יתר על המידה על שכלו, ואזהרה לחכמים אחרים לבל יפרצו את גדרי התורה מתוך ביטחון עצמי [אלשיך, מצודת דוד]. מזווית שונה מעט, יש המפרשים את המילה וְאֻכָל כביטוי לכך ששלמה היה מסוגל לשאת את העומס הפיזי הכבד של השראת השכינה מבלי להתמוטט [ראשון לציון], או כקריאת תמיהה כלפי השאלות העמוקות שהופנו אליו: כיצד "אוכל" אני להשיב על סודות הבריאה, כאשר רק "איתי אל" – רק אצל ה' נמצאת החכמה כולה [עמנואל הרומי].