משל זה עושה שימוש בתבנית המספרית המוכרת במקרא של "שלוש וארבע" כדי לתאר תכונה אנושית וטבעית של רעבון, צריכה אינסופית ותאוות בצע שאינה באה לעולם על סיפוקה [שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מפרשת את המילה לַעֲלוּקָה כפשוטה: תולעת טפילה הגדלה בנהרות ומוצצת את דמם של בעלי חיים עד שגופה מתמלא לחלוטין [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה בָנוֹת מתארת את תולדותיה ויצירותיה של העלוקה [אבן עזרא], אשר יורשות את טבעה הרעבתני של אמן [עמנואל הרומי]. בנות אלו צועקות הַב הַב, כלומר: תן לי [מצודת ציון, שטיינזלץ], והן לעולם אינן אומרות הוֹן – מילה שמשמעה "די", "מספיק" או "יש לנו שפע וממון רב" [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. אגב כך, המילה הֵנָּה משמשת כאן בלשון זכר אף על פי שהיא מתייחסת לבנות [מצודת ציון].
לצד הפירוש הזואולוגי, ישנם פרשנים המזהים את המילה לַעֲלוּקָה כשמו של אדם, חכם או פילוסוף שחיבר את המשל הזה [עמנואל הרומי, מלבי"ם]. אחרים מצביעים על מקור המילה בשפה הערבית, במשמעות של תלות והיאחזות [רש"י, אמרי דעת].
מבעד לרובד הפשטני, המקורות מציגים שתי אסכולות מרכזיות לפירוש אלגורי של הפסוק:
האסכולה הראשונה רואה בפסוק דימוי לעולם הבא ולמערכת השכר והעונש. העלוקה משולה לשאול, לקבר או לכוחו של הגיהינום הבולע את הבריות. לפי קו מחשבה זה, שתי הבנות מסמלות את גן העדן והגיהינום. שתיהן פוערות את פיהן לעולם ודורשות "תן לי" – גן העדן מבקש אליו את הצדיקים, והגיהינום תובע את הרשעים. שניהם רחבי ידיים ולעולם אינם מתמלאים עד אפס מקום [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. בהמשך לכך, המספרים שלוש וארבע רומזים למערכות של עונשים וייסורים אלוהיים שאינם פוסקים לעולם עבור אלו שאינם הולכים בדרך הישר [אלשיך, מצודת דוד].
האסכולה השנייה, בעלת הנטייה הפילוסופית והמדעית, לוקחת את המשל לכיוון חוקי הטבע והחומר. לשיטתה, העלוקה מסמלת את "החומר ההיולי" (החומר הקדמון והבסיסי ביותר), שהוא דרגת הקיום הנמוכה והחסרה ביותר, אשר תמיד צמאה ללבוש צורה חדשה. שתי הבנות המבקשות הַב הַב הן כוחות ההוויה וההפסד (היצירה וההרס) המוטבעים בעולם, המיוצגים על ידי הרחם מזה והקבר מזה. המספרים שלוש וארבע מסמלים את ארבעת יסודות הבריאה (עפר, מים, רוח ואש) אשר בולעים, מתמזגים ומשנים צורה זה עם זה בתהליך מחזורי ואינסופי. תהליך טבעי זה של חוסר סיפוק משמש גם כמשל לדעות נפסדות ופילוסופיות שקר, שאינן פוסקות מלהשחית את דעתם של בני האדם החסרים דעת אמיתית [רלב"ג, מלבי"ם, אמרי דעת].