תחושת צדקנות מזויפת והונאה עצמית הן לעיתים סכנה חמורה יותר מן החטא עצמו. אדם או חברה המאמינים בשלמותם המוסרית והרוחנית מאבדים את היכולת לתקן את פגמיהם. המילה וּמִצֹּאָתוֹ מתפרשת מלשון צואה, לכלוך וטינוף [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב עוסק במלכודת הפסיכולוגית של גאווה ועיוורון מוסרי. אדם המכיר בכך שהוא חוטא עשוי להרהר בתשובה ולשפר את דרכיו, אך דור אשר מחזיק מעצמו נקי מעוון, לעולם לא יטרח להתרחץ מטינוף מעשיו [מצודת דוד]. עיוורון זה נובע לעיתים מתוך בורות וריחוק מחכמים; מכיוון שאנשים אלו אינם לומדים מה נחשב לעוון, הם אינם מודעים כלל לחטאיהם ומשוכנעים בתומתם [אלשיך]. במובן מסוים, הם נותרו כתינוקות שלא בגרו, המלוכלכים בצואתם ואינם מודעים למצבם [ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף בפרשנות מצביע על הפער שבין החוץ לפנים, ועל צביעות דתית וחברתית. יש המפרשים את המילה בְּעֵינָיו לא רק במובן של דעה עצמית, אלא מלשון מראה חיצוני (כמו הביטוי "עין הבדולח"). כלומר, מדובר באנשים המציגים חזות של טהרה, אמונה והתנהגות זכה, אך אם בודקים את מצפון ליבם ואת שורש אמונתם, מגלים כי הם מלאים בטומאה [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. הם עשויים להקפיד מאוד על ניקיון חיצוני ועל מראית עין של שלמות, אך בקרבם פנימה הם נותרים בלכלוכם [ביאור שטיינזלץ].
לצד הפן המוסרי וההתנהגותי, ישנם פרשנים המעתיקים את הדיון לעבר עולם ההשקפה והדעות. הטינוף שעליו מדובר מושווה לשקר ולפילוסופיות הבל. כשם שהגוף ניזון ממזון ופולט את הפסולת והצואה, כך הנפש אמורה להזין עצמה באמת ולהשליך את הדעות השקריות. מי שדבק בכזב ובגאווה מחשבתית, ומתיימר להבין דברים שלמעלה מהשגתו, נושא עמו צואה רוחנית שכל סביבתו מרגישה בה [רלב"ג]. תפיסה מעוותת זו מגיעה לשיאה אצל אלו הכופרים בתורה ובחוקי ה׳. הם מכריזים על עצמם כטהורים דווקא משום שהם דוחים את הצורך בתיקון המידות; לתפיסתם, אין כל צורך להתקדש או להתרחץ מתאוות, והם רואים בהליכה העיוורת אחר היצרים החומריים והבהמיים שלהם התנהגות טבעית, חופשית וטהורה [מלבי"ם].