התערבות בסכסוכים שאינם שלנו, ובפרט הבעת ביקורת כלפי מי שנמצא בעמדת נחיתות, טומנת בחובה סכנה גדולה. הכתוב מזהיר מפני התערבות ביחסי כפיפות, ומלמד כי הלשנה עלולה לחזור אל המאשים עצמו ולפגוע בו.
ברמת הפשט, המילה תלשן משמעותה דיבור של לשון הרע ורכילות [מצודת ציון], והכתוב מזהיר שלא להתערב ביחסי עבד ואדון. דרכם של אנשים לומר לשון הרע על אדם באוזני מי שממונה עליו [מצודת דוד]. אם אדם ילשין לאדון על כך שעבדו התרשל במלאכתו, העבד שייענש יקלל את המלשין. המילה ואשמת מתפרשת מלשון אשמה, שכן אין זה מתפקידו של האדם לדחוף את אפו לעניינים אלו [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי], אך גם מלשון שממה וחורבן, שכן קללת העבד תתקיים ותביא על המלשין הרס [מצודת ציון, מצודת דוד]. אגב, המילה נכתבת בפסוק כחסרה, אך נקראת כאילו נכתב "אדניו" [מנחת שי].
יש שפירשו את האזהרה על רקע פוליטי, כהוראה שלא להלשין על עבד שמרד במלך רשע, שכן ייתכן שהעבד צודק בדינו והמלשין יימצא אשם על לא עוול בכפו [מלבי"ם]. גישה ייחודית נוספת רואה בכך אזהרה חמורה שלא להסגיר עבד שברח מאומות העולם לארץ ישראל כדי להתגייר. הלשנה עליו לאדוניו הקודמים היא אשמה כבדה, שכן העבד בא לחסות תחת כנפי ה' [אבן עזרא].
לצד הפירוש המעשי, מפרשים רבים מעתיקים את הפסוק למישור הרוחני והתיאולוגי, כאשר ה"אדון" הוא ה', וה"עבד" הוא האדם או עם ישראל. לפי גישה זו, הפסוק מופנה אל מנהיגי הדור והנביאים: אל לו למנהיג להתייאש מצאן מרעיתו ולמסור עליהם דין לשמים, אפילו אם מדובר בדור רשע שמסרב להקשיב לתוכחה. הלשנה לה' על עם ישראל מעוררת את כעסו של ה' כלפי המלשין, והמנהיג נושא באשמה על כך שקטרג על העם במקום להגן עליו [רש"י, אלשיך]. מנגד, יש שפירשו שהאזהרה מופנית דווקא כלפי כופרים הלועגים לאדם העובד את ה'. אל להם להלשין ולזלזל בעבד, פן ה' יקלל אותם והם יישאו באשמת הפצת המינות [מלבי"ם]. פירוש נוסף מזהה את ה"עבד" עם התורה עצמה, המשרתת את ה' בהבאת האדם לשלמות. הפסוק מזהיר את הלומד שלא יתלה את טעויותיו השכליות בדברי התורה ולא "ילשין" עליה שהיא מטעה אותו [רלב"ג].
רובד פרשני נוסף מעביר את זירת ההתרחשות אל תוך נפש האדם פנימה. בגישה זו, ה"אדון" הוא השכל, וה"עבד" הוא הגוף ויצר התאווה. הפסוק מזהיר את האדם שלא למתוח את החבל יותר מדי במידת הפרישות. אל לו לאדם לנסות להכניע את גופו באופן מוחלט כך שכל תנועותיו יהיו שכליות בלבד. אם האדם יתאכזר לגופו וימנע ממנו את צרכיו הטבעיים, ה"עבד" יקלל אותו. כלומר, יצר התאווה ימרוד בו בסופו של דבר, יפרוק עול לחלוטין ויביא את האדם לידי חטאים חמורים ואשמה גדולה. על האדם לשמור על הרמוניה והסכמה בין החומר והצורה, ולא לדכא את הגוף מעבר לראוי [עמנואל הרומי, אמרי דעת].