הפסוק מציג שורת שאלות רטוריות עמוקות, המדגישות את אפסות האדם מול פלאי הבריאה ומול הדמויות הרוחניות הכבירות שבהיסטוריה. הפרשנים נחלקו בשאלה על מי מדבר הפסוק, ופירושיהם נעים בין תיאור כוחו של ה' בבריאת העולם לבין שיר הלל לגדולתו של משה רבנו.
תחילה, יש לבאר מספר מילים בפסוק: המילה וַיֵּרַד מתפרשת מלשון ירידה, אך יש שפירשוה מלשון ממשלה ושלטון [מצודת ציון]. בְּחָפְנָיו פירושו במלוא כפות ידיו, כאשר יש שראו בכך מטאפורה לרצון ולשכל [אבן עזרא]. המילה צָרַר משמעותה קשירה, בַּשִּׂמְלָה מתייחס לסדין, בגד רחב או ענן, והמילה אַפְסֵי מתארת את קצות הארץ [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית הראשונה רואה בפסוק תיאור של פלאי הטבע, ארבעת היסודות, והגבלת ההשגה האנושית [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק שואל מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד, כלומר, למי יש את הכוח לעלות לשמים הגבוהים ולרדת לעומק הארץ כדי להבין את הקשר ביניהם, או כיצד נוצרו השמים המייצגים את יסוד האש. מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו מתאר את צמצום יסוד האוויר סביב כדור הארץ כדי שיאפשר נשימה, ומניעת הרוח מלנשב בפראות. מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מתייחס לאיסוף יסוד המים אל האוקיינוסים וקביעת גבולות לים, או לכינוס המים בתוך העננים הפרושים כשמלה בשמים. מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ שואל מי קבע את חוקי הטבע וייצב את קצות הארץ (יסוד העפר) על מרכזה כך שהעולם לא יתמוטט אלא יעמוד יציב בחלל.
על פי גישה זו, השאלה מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע מופנית אל האדם החוקר: האם אתה באמת מסוגל להבין ולתת שם לסודות העילה הראשונה (ה') ול"בן" – שהוא כינוי פילוסופי לשכל הנאצל הראשון או לסיבות הקרובות הפועלות בעולם? המסקנה היא שאין בנמצא אדם שיכול להשיג חוכמה זו בחקירה אנושית, והיא שייכת לה' בלבד.
הגישה המרכזית השנייה מפרשת את הפסוק כולו כשיר הלל למשה רבנו ולניסים שחולל, מתוך הכרה שאין אדם שמשתווה לו [רש"י, אלשיך, מצודת דוד]. לפי פירוש זה, שלמה המלך מתחרט על כך שסמך על חוכמתו האישית, ומכיר בכך שהיה עליו ללכת בדרכו של גדול העולם, משה.
מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מתאר את משה שעלה להר סיני לקבל את התורה מיד המלאכים וירד בשלום. בניגוד לנביאים אחרים (כחנוך ואליהו) שגופם השתנה בעלותם לשמים, משה עלה בחומרו הגשמי, שלט ביסוד האש ולא נכווה מהבל פיהם של המלאכים [אלשיך]. מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו רומז למכת שחין, בה לקח משה פיח כבשן בחפניו וזרק אותו השמימה עד כסא הכבוד, והרוח לא פיזרה אותו. מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מזכיר את קריעת ים סוף, כאשר משה, בנטיית ידו (הנמשלת לשמלה העוטפת את הנפש), גרם למים לקפוא ולעמוד כנד. מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מתייחס להקמת המשכן שביסס את העולם [רש"י], לקבלת התורה שייצבה את הארץ מלהתמוטט [מצודת דוד], או לשליטתו של משה ביסוד העפר כאשר פצתה הארץ את פיה בסיפור קורח וקצות הארץ הפכו למדרון [אלשיך].
לפי גישה זו, הסיום מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ הוא קריאת תגר: אם אתה טוען שיש עוד אדם גדול כמשה, אמור מה שמו או איזו משפחה יצאה ממנו. מאחר שמעולם לא קם כמשה, הפסוק מהווה אזהרה לכל אדם שלא להישען על בינתו האישית ולסטות מדברי התורה, שהרי מול עוצמה כזו, איך לא יירא האדם לעבור על דברי ה'.