משלי, פרק ל׳, פסוק ד׳

מוגבלות ההשגה האנושית ניצבת מול כוחו של ה' בבריאה, מתוך תהייה למי יש את היכולת להבין את חוקי הטבע: מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד לעומקם, מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו, כלומר במלוא כפות ידיו, כדי למתן את נשיבתה, מִי צָרַר־מַיִם וקשר אותם בַּשִּׂמְלָה של עננים, ומִי הֵקִים וייצב את כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ, שהם קצות העולם. במקביל לתיאור השליטה בארבעת היסודות, השאלות משמשות הלל למשה רבנו שעָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מהר סיני, אָסַף־רוּחַ במכת שחין, צָרַר־מַיִם כשהקפיא את ים סוף, והֵקִים את המשכן שביסס את הארץ. השאלה החותמת, מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע, מציבה קריאת תגר בפני האדם החוקר: האם תוכל להבין ולתת שם לסודות ה' ופעולותיו בעולם, או לחלופין, לנקוב בשמו של אדם גדול כמשה. מתוך כך המסקנה היא שעל האדם להימנע מהישענות על בינתו האישית ולדבוק בחוקי התורה.