משלי, פרק ל׳, פסוק ג׳

הדובר מודה בענווה בקוצר השגתו השכלית ומעיד על עצמו וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה, כאשר מילת השלילה חלה גם על המשך המשפט. הוא מכיר בכך שאינו מבין באמת את וְדַעַת קְדֹשִׁים, כלומר את אמרי הקודש של התורה או את סודות הבריאה והכוחות העליונים. הדובר מבין כי ללא הדרכת התורה והכנעה אליה, שכלו האנושי חסר אונים ועלול להטעותו. לעומת גישה זו המדגישה את מגבלות האדם, יש הקוראים את הפסוק בלשון תמיהה. לפי קריאה זו, הדובר דוחה את הטענה לחוסר השכלה ומצהיר בביטחון כי וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע, שכן חכמה עליונה מאת ה' נטועה בתוכו והוא אינו זקוק למורים בשר ודם.