קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך חכמים, עד שחשבתם שאתם מבינים משהו יותר טוב מכולם, אבל בסוף גיליתם שאתם בעצם צריכים עוד ללמוד? זה בדיוק מה שקורה כאן. הדובר מסתכל אל תוך הלב שלו ומודה באומץ שמול התורה של ה', הוא בעצם לא יודע הכל.
כשהוא אומר וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה, הוא מתכוון להגיד שכאילו הוא לא למד חכמה מעולם. המילה "לא" שמופיעה בתחילת המשפט ממשיכה ופועלת גם על החלק הבא, שבו הוא אומר וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע. כלומר, הוא מודה שגם אין לו באמת את ההבנה של דַעַת קְדֹשִׁים, שזה הכינוי לדברי הקודש של התורה. פעם הוא סמך יותר מדי על השכל שלו, וחשב שהוא מספיק חכם כדי לשנות את המצוות של התורה או להחליט בעצמו מה נכון. אבל לבסוף הוא גילה ששום חכמה של בני אדם לא יכולה לעמוד מול התורה, ושהכי נכון זה להיות ענווים וללמוד ממנה.