ישנם מצבים שבהם הסדר הטבעי והראוי של העולם מתהפך, וכאשר ההיררכיה הנכונה מופרת, יסודות הקיום עצמם מזדעזעים. ביטוי זה משמש הקדמה לתופעות חריגות וזרות, המייצגות מציאות מעוותת שקשה עד בלתי אפשרי להכילה.
הפרשנים מסכימים כי המילה תחת משמעותה בעבור, בגלל או עקב. המילה רָגְזָה מתפרשת כחרדה וזעזוע, כאשר המילה אֶרֶץ אינה מתייחסת לאדמה עצמה אלא רומזת ליושבי הארץ ולבני האדם [אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה שְׂאֵת נגזרת מלשון משא, סבל ויכולת הכלה [מצודת ציון].
על דרך הפשט, יושבי הארץ חרדים ונדהמים מפני שלושה דברים זרים ובלתי ראויים, אך בהצטרף הדבר הרביעי, הרוגז מתעצם עד שהם אינם יכולים לסבול את המשא הכבד [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. מדובר במצבים חברתיים שבהם אנשים בעלי מידות מגונות עולים לגדולה וזוכים בכוח. עלייתם של אנשים אלו לשלטון מובילה להנהגה מושחתת, והדבר הרביעי והחמור מכולם מייצג את שבירת כלל המוסכמות, שבה גורם נחות משתלט לחלוטין על מי שראוי ממנו [מלבי"ם, עמנואל הרומי, אמרי דעת].
לצד הפירוש הפשטני, ישנה גישה הרואה בפסוק רמז היסטורי-לאומי לסבלותיהם של ישראל. שלוש הרעידות הראשונות מסמלות את שלוש הגלויות הראשונות, ואילו הדבר הרביעי שאי אפשר לשאת מתייחס לגלות הרביעית והאחרונה, שהיא מרה וארוכה מכולן. עם זאת, טמונה כאן נחמה: כשם שהארץ רגזה עד שהמלכויות הקודמות קיבלו את עונשן, כך גם כובד משאה של הגלות הרביעית יסתיים לבסוף בנפילתה המוחלטת [אלשיך].
הגישה המרכזית והנרחבת ביותר בקרב רוב הפרשנים לוקחת את הפסוק אל מחוזות משל הנפש והמאבק הפנימי של האדם. לפי קו מחשבה זה, הפסוק מתאר את ההתמודדות התמידית בין השכל לבין החומר, היצרים והדמיון. סדרו התקין של העולם, כפי שקבע ה', הוא שהכוחות הגופניים והתאוות נועדו לשרת את השכל והנפש המשכלת, כדי לסייע לאדם להשיג חכמה ואמת [רלב"ג, עמנואל הרומי].
כאשר חל היפוך תפקידים והכוח המדמה או היצר הבהמי שולטים באדם במקום השכל, הארץ רוגזת. כלומר, הגוף האנושי מאבד את האיזון ופועל בצורה מעוותת. זהו מצב שבו האדם משעבד את שכלו לטובת רדיפה אחר תאוות גופניות, מותרות ודברי שקר, במקום להסתפק בהכרחי ולהתמקד באמת ובישובו של עולם [מלבי"ם, רלב"ג, עמנואל הרומי].
המשבר מגיע לשיאו בדבר הרביעי, שאותו לא ניתן לשאת. זהו השלב שבו הנפש הבהמית מגרשת לחלוטין את הנפש המשכלת, והדעות הכוזבות מחריבות את האמת. במצב קריטי זה נהרסת אחדות השכל, והאדם מאבד את קיומו הראוי ואת החיבור שלו להשפעה האלוהית [רלב"ג, עמנואל הרומי].