הפסוק מציג התבוננות פנימית של האדם אל מול גבולות השגתו השכלית והרוחנית. רוב הפרשנים מסכימים כי מילת השלילה וְלֹא המופיעה בתחילת הפסוק נמשכת ופועלת גם על חלקו השני, כך שיש לקרוא את המשפט: לא למדתי חכמה, וגם לא ידעתי דעת קדושים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מתוך קריאה זו, עולה גישה מרכזית המפרשת את הפסוק כהודאה בכישלון וכהכנעה מול התורה. הדובר מעיד על עצמו כי הרי הוא כאילו לא למד חכמה מעולם. הביטוי וְדַעַת קְדֹשִׁים מכוון לאמרי הקודש של התורה שניתנה על ידי משה. הדובר מודה שלא באמת הבין את דברי הקודש, שכן סמך על שכלו האישי וחשב שיוכל לשנות, לגרוע או להוסיף על מצוות התורה (כגון האיסור על מלך להרבות נשים), אך לבסוף גילה שאין שום חכמה אנושית היכולה לעמוד נגד תורת משה [רש"י, מצודת דוד].
מנקודת מבט פילוסופית, הפסוק מבטא את קוצר ידו של האדם בהבנת סודות הבריאה והיקום. לפי דרך זו, דַעַת קְדֹשִׁים מתייחסת לכוחות העליונים, לגרמי השמיים ולמערכות הכוכבים. הדובר מודה כי אין בו את הכוח השכלי להבין כיצד הכוחות הללו פועלים ומשפיעים על העולם החומרי, ומכיר בכך שלולא ההדרכה של התורה, הוא היה נותר באובדן דרך ומבוכה מוחלטת מול חוקי הטבע [רלב"ג].
לעומת פרשנויות אלו, המדגישות את מגבלות האדם, ישנה גישה הפוכה לחלוטין הקוראת את הפסוק בלשון תמיהה. לפי פירוש זה, הדובר דוחה טענות על חוסר השכלתו ושואל באופן רטורי: האם באמת וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה? ההפך הוא הנכון. הוא מצהיר בביטחון כי וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע, שכן חכמה אלוהית עליונה נטועה בתוכו, והשגתו עולה בהרבה על שכל אנושי רגיל, כך שאינו זקוק למורים בשר ודם [אלשיך].