האיזון העדין של הקיום האנושי נע על התפר שבין שפע מוחלט לחוסר כל, כאשר שתי נקודות הקיצון טומנות בחובן סכנות מוסריות ורוחניות כבדות. הבקשה המובעת כאן היא לדרך האמצע, המגנה על האדם מפני המכשולים שמציבים העושר המופלג והעוני המרוד.
הסכנה הראשונה נובעת ממצב של פֶּן אֶשְׂבַּע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי שפע כלכלי ועושר רב מובילים לגאווה ולתחושת כוחי ועוצם ידי. מתוך כך, האדם עלול לכפור בה׳ ולהכחיש את קיומו, באומרו מִי ה׳ – כלומר, אינני מכירו ואין אלוהים [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העושר מסיר את הביטחון והתלות של האדם בבוראו, עד שהוא חש שאין לו כל צורך בו [עמנואל הרומי]. לצד הפירוש החומרי, קבוצת פרשנים מציגה רובד פילוסופי-שכלי, לפיו ה"שובע" מסמל חקירה פילוסופית מופרזת והתחכמות מעבר ליכולת ההשגה האנושית. עודף חקירה זה עלול להוביל לשיבושים, לספקות, לכפירה בהשגחה או להכחשת בריאת העולם [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי, אמרי דעת].
מנגד, ניצבת הסכנה ההפוכה של וּפֶן אִוָּרֵשׁ. ברמה המעשית, העוני המרוד עלול לדחוק את האדם לגנוב כדי לספק את צרכיו הבסיסיים [מצודת דוד]. בעקבות הגניבה הוא יגיע למצב של וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי, כאשר משמעות המילה וְתָפַשְׂתִּי היא אחיזה [מצודת ציון]. כלומר, הוא יאחז בשם ה׳ ויישבע בו לשקר על מנת להכחיש את גניבתו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד], ואולי אף יקלל מתוך מרירות על מצבו הקשה [ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי מתוך דחקו, העני עלול להישבע לשקר תוך אחיזה בספר תורה, רק כדי להינצל ממכירה לעבדות בגין חובותיו [עמנואל הרומי]. ניתוח מעניין של המילה וְתָפַשְׂתִּי מלמד על התנהגות פסיכולוגית של הגנב: בניגוד לאדם רגיל, הגנב ממהר לקפוץ ולהישבע מעצמו עוד בטרם ידרוש זאת הדיין, בניסיון מהיר להסתלק מהבושה ומהתובע [אלשיך].
גם לעוני ישנו רובד שכלי. כשם שעודף חקירה הוא מסוכן, כך גם עוני של חוסר חכמה. היעדר דעת מוביל לאמונות טפלות, לעבודה זרה ולייחוס כוחות אלוהיים לטבע ולכוכבים [רלב"ג, מלבי"ם]. אדם הריק מחכמה "יגנוב" דעות משובשות מאחרים ויתפוס בצורה מעוותת את דרכי ה׳ [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
מתוך השוואת שני הקצוות, מתברר כי ניסיון העושר נחשב לקשה וחמור יותר מניסיון העוני, שכן העשיר כופר בעיקר ומשקר באופן מוחלט מתוך רווחה, בעוד העני חוטא מתוך דוחק ומצוקה [אלשיך]. לפיכך, המסקנה העולה מן הדברים היא הבקשה לדרך הממוצעת – הן במישור החומרי והן במישור השכלי. האדם מבקש לקבל את המידה הראויה לו בנחת, ולחקור בחכמה רק בגבולות שהשכל האנושי מסוגל להשיג, תוך הישענות בטוחה על האמונה [מלבי"ם, עמנואל הרומי, אמרי דעת].