הפסוק מציג מציאות קשה של חברה שבורה, בה נרמסים יסודות הכבוד הבסיסיים ביותר. תיאור זה מהווה חלק מסדרה של ארבעה פסוקים המשרטטים ארבעה סוגים שונים של בני אדם בעלי פגמים מוסריים ומידות מושחתות [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
ברובד הפשט, הפסוק מתאר דור פרוץ שבו אדם אָבִיו יְקַלֵּל. הקשר הפסוק לאזהרה שקדמה לו מלמד כי גם כאשר נתקלים בדור כה חסר רסן, אין להלשין ולעורר ביניהם מדנים מתוך מחשבה שעוונותיהם יביאו לאובדנם [מצודת דוד]. באשר לחציו השני של הפסוק, לֹא יְבָרֵךְ, אין הכוונה רק להימנעות פסיבית מברכה, אלא לכך שאותו אדם מזכיר את אמו בלשון קללה [מצודת דוד], וזאת למרות שהיא ראויה לברכה על כך שגידלה וגמלה אותו [אבן עזרא].
מעבר למשמעות המילולית, הפרשנים מציעים קריאה אלגורית שבה דמות האב והאם מסמלות מהויות רוחניות וחינוכיות. על פי גישה אחת, ה"אב" מייצג את הדמות המייסרת והמוכיחה, ואילו ה"אם" מסמלת את החכמים ומלמדי התורה, המניקים את האדם מבינתם. דור שמתחיל בקללת המייסר, ימשיך וימאס גם במלמדי התורה, ובכך ינעל בפני עצמו את דרכי התשובה ותיקון המידות [אלשיך].
גישה אלגורית נוספת מעתיקה את המושגים אל תוך נפש האדם פנימה. ה"אב" משול לשכל ולצורה הרוחנית, בעוד ה"אם" משולה לחומר הגופני או לתורה ולמצוות. לפי קו מחשבה זה, אָבִיו יְקַלֵּל מתאר אדם המקל ראש בשכלו ובוחר ללכת אחר תאוות החומר. כתוצאה מכך, הוא אינו משכין שלום ואהבה בין החומר לבין השכל האנושי, ובוז למושכלות ולמצוות התורה [עמנואל הרומי, אמרי דעת].