משלי, פרק ל׳, פסוק ב׳

הדובר מודה כי הוא כִּי בַעַר, חסר דעת ודומה בסכלותו לבהמה, יותר מֵאִישׁ, בהשוואה לשאר בני האדם. הוא מצהיר וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי, כלומר שאין לו אפילו את התבונה הבסיסית והפשוטה ביותר. הצהרה זו נובעת מתוך הכרה בכישלון ההסתמכות על השכל, לאחר שסמך על חוכמתו וחשב שיוכל להתחכם לאזהרות ה' ולא להיכשל בפיתויים, אך טבעו החומרי גבר עליו. מתוך הבנה זו של מגבלות האדם, הוא מבהיר כי החומר האנושי מונע גם את חקירת סודות הבריאה. לכן, מי שחסר הבנה בסיסית ודאי אינו יכול להשיג ידיעות אלוהיות עליונות, הניתנות להשגה רק באמצעות הארה מאת ה'.