משלי, פרק ל׳, פסוק א׳

דִּבְרֵי החכמה בפתיחה זו נאמרו מפי חכם בשם אָגוּר בִּן יָקֶה, אשר מוסר את הַמַּשָּׂא והחזון הנבואי שלו כנְאֻם ואמירה ברורה אל תלמידיו, לְאִיתִיאֵל ווְאֻכָל. לצד זאת, קריאה סמלית רואה בפסוק רמזים לחייו של שלמה המלך, הַגֶּבֶר שגברה חכמתו, אשר אָגוּר ואסף לתוכו בִּן ובינה, אך לבסוף יָקֶה ואיבד את רוח הנבואה בגלל חטאיו. לפי דרך זו, ההכרזה לְאִיתִיאֵל ווְאֻכָל מבטאת את ביטחונו העצמי המופרז של המלך, שהאמין כי ה' נמצא איתו ולכן הוא יוכל להרבות נשים ורכוש בניגוד לאזהרות התורה מבלי שליבו יסטה. לאור מפלתו, הכתוב מהווה וידוי אישי ואזהרה לחכמים אחרים לבל יפרצו את גדרי התורה מתוך גאווה והסתמכות יתר על שכלם.