אדם שניצל מצרה מבקש להביע את תודתו לה׳ ומכריז על כוונתו לקיים את ההבטחות שקיבל על עצמו בשעת דחקו. הפרשנים מסכימים כי המילה נְדָרַי מתייחסת להבטחות ולקורבנות שהמשורר נדר לה׳ כשהיה שרוי בצרה, בגלות או בבריחה. כעת, לאחר שניצל והושב למקומו, הוא מבקש לקיים אותן. גישה ייחודית מציגה שאיפה עתידית, ולפיה המשורר מבקש שייבנה בית המקדש בימיו, כדי שיוכל להקריב בו את קורבנותיו באחת משלוש הרגלים או בחנוכת הבית [אלשיך].
קיום הנדרים נעשה נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ, כלומר באופן פומבי ובנוכחות קהל רב מישראל. המטרה בעשייה פומבית זו היא לפרסם את הנס שעשה לו ה׳ ולרומם את שמו בעיני הרבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית ותחבירית, רוב הפרשנים מסבירים כי המילה נָּא פירושה "עתה" או "עכשיו". אף על פי שהיא מופיעה בפסוק לאחר המילה נֶגְדָה, מבחינה רעיונית היא מתחברת לפועל שלפניה, כך שכוונת המשפט היא "אֲשַׁלֵּם עתה" [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא, מאירי].
לגבי המילה נֶגְדָה, הפרשנים מציינים כי האות ה"א בסופה היא תוספת לשונית שאינה משנה את המשמעות, או שהיא באה במקום האות למ"ד בתחילת המילה, והכוונה היא "נגד" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. בדומה לכך, האות למ"ד במילה לְכָל משמשת כתוספת תחבירית המקובלת במקרא לאחר מילות יחס כמו "נגד", ומשמעות הצירוף כולו היא פשוט: מול כל עמו [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].