מתוך מצוקה עמוקה וצרות המקיפות אותו, הפונה מוצא את מפלטו בתפילה וזועק לה' לעזרה. בעת צרתו הוא מצהיר ובשם ה' אקרא, מתוך כוונה לפייס את בוראו בבקשת רחמים, תחינה והודאה על חסדיו (רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד).
בפנייתו הוא משתמש במילה אנה, שהיא לשון בקשה ופיוס, ומשמעותה המקובלת היא "אנא" או "בבקשה" (מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ). הפרשנים מעירים על כתיבה הייחודי של מילה זו, שכן היא מסתיימת באות ה' במקום באות א', תופעה המופיעה שש פעמים בלבד במקרא. סביב מילה זו קיים גם דיון דקדוקי באשר לאופן הגייתה המדויק ומקום ההטעמה שלה, האם היא נהגית מלעיל או מלרע (רד"ק, מאירי, מנחת שי).
מרכז הבקשה מנוסח במילים מלטה נפשי, כלומר הצל וחלץ את נפשי (ביאור שטיינזלץ). סביב מהותה של בקשת הצלה זו מתגלעת מחלוקת רעיונית מעניינת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי הבקשה מתמקדת ברוחניות בלבד; האדם נוטש את הדאגה לגוף החומרי שסופו לכלות בעפר, ודואג אך ורק להצלת נשמתו הנצחית מפני כוחות משחיתים בעת פטירתו (אלשיך). מנגד, יש המפרשים כי הבקשה היא דווקא להצלת הגוף הפיזי מן הצרות המטרידות אותו בעולם הזה, אך המטרה לכך היא רוחנית לחלוטין – כדי שהנפש תהיה פנויה ומשוחררת לעסוק בעבודת ה' ללא הפרעות חומריות (מאירי).
ברובד עמוק ונסתר יותר, יש המקשרים את המילה נפשי לנשמתו של אדם הראשון. לפי פירוש זה, התפילה נושאת אופי כללי ונועדה לעורר רחמים שמימיים כדי לחלץ את נשמת אדם הראשון מתוך הטומאה והקליפות הרוחניות שבהן נאחזה (חומת אנך).