תהלים, פרק קי״ו, פסוק ג׳

משורר התהלים מתאר חוויה של מצוקה קיומית עמוקה, שבה הוא חש מוקף מכל עבר באיום של מוות וייסורים, הן בגופו והן בנפשו.

המילה אֲפָפוּנִי מבטאת מצב שבו האדם מוקף ועטוף מכל צדדיו [רד"ק, מצודת ציון, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. ביחס לביטוי חֶבְלֵי מָוֶת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למכאובים וייסורים קשים, בדומה לצירי לידה [רד"ק, מצודת ציון, המאירי]. לחלופין, הכוונה לצרות שכובלות וקושרות את האדם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, [רש"י] מציע פירוש ייחודי ולפיו המילה חֶבְלֵי נגזרת מלשון חבורה וקבוצה, כלומר חבורות של אויבים המקיפים את המשורר ומבקשים את מותו.

באשר לביטוי וּמְצָרֵי שְׁאוֹל, רוב הפרשנים מסבירים שמדובר במצוקות, דוחק או צוררים המביאים את האדם אל הקבר [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. [רש"י] מפרש זאת מלשון מְצרים וגבולות, כלומר שהמשורר חש כי הוא כבר הגיע אל גבולות השאול.

הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק בין מוות לשאול, ובין צרה ליגון. [אבן עזרא] ו-[אלשיך] מסבירים כי הפסוק מתאר פגיעה כפולה, בשני רבדים שונים של הקיום האנושי: המילה צָרָה מתייחסת לייסורי הגוף ולפחד מפני המוות הפיזי, שאלו הם חֶבְלֵי מָוֶת. לעומת זאת, יָגוֹן מתייחס לייסורי הנפש ולפחד מפני הדין והגיהנום הממתינים לאדם לאחר המוות, ואלו הם מְצָרֵי שְׁאוֹל. [מלבי"ם] מוסיף כי יש כאן תיאור של הסלמה: תחילה מגיעה סכנת המוות, ולאחריה האיום הגדול אף יותר של השאול הממתין לאחר המוות, מה שמוביל את המשורר לזעוק אל ה' שיציל את נפשו.

חתימת הפסוק מציגה ניגוד מעניין בשורש מ.צ.א. תחילה הצרות מוצאות את האדם (מְצָאוּנִי), ולאחר מכן הוא מוצא אותן (אֶמְצָא). [רד"ק] ו-[מצודת דוד] מסבירים כי זוהי כפילות לשונית שבאה להדגיש את ריבוי הצרות ואת העובדה שלא ניתן לברוח מהן. [רד"ק] מוסיף כי לעיתים האדם אינו יודע את עיתו, והוא עצמו הולך מבלי דעת אל המקום שבו נמצאות הצרות, מתוך מחשבה שהוא הולך למצוא טוב. לעומת זאת, [מלבי"ם] מציע הבחנה פסיכולוגית: בתחילה הרעות החיצוניות תוקפות ומוצאות את האדם באופן פיזי, ורק לאחר מכן הוא מתחיל להרגיש אותן פנימה, ואז הוא עצמו חווה ומוצא את הצָרָה והיָגוֹן.